חזרתי לפני שבוע מלונדון ואני עדיין מרחפת על אדי ההנאה מהעיר הנהדרת הזו.
מי שעקב אחריי באינסטגרם ראה שראיתי המוווון אמנות והתבקשתי לתת גם כאן דין וחשבון קצר על התערוכות. אמנם לא הספקתי לראות את כל התערוכות במדריך האמנות מסביב לעולם אבל נוספו לי גם אחרות.
ראשונה שמתי פעמיי אל הנשיונל גלרי, שחוגגת בדיוק עכשיו 200 להיווסדה. לאור התור הארוך שהשתרך בחוץ לא נכנסתי :(
המשכתי את הנשיונל פורטרט גלרי הסמוכה, שפתחה את שעריה מחדש לא מכבר אחרי שיפוץ יסודי. התערוכה המוצגת כעת היא The Time Is Always Now במסגרתה מציגים 22 אמנים שחורים מבריטניה וארה"ב. כצפוי התערוכה עוסקת בנושאים כמו גזענות וקולוניאליזם תוך ביקורת של תולדות האמנות. צפוי אבל יפה. העבודות כל כך צבעוניות ומושכות את העין, האמנים מעולים והאוצרות נאה, כך שההנאה מובטחת. אחרי התערוכה עליתי לתצוגת הקבע שזכתה לרענון משמעותי בשיפוץ. שווה להקדיש לה גם קצת זמן.
אחר כך הלכתי לרויאל אקדמי, לתערוכה של אנג'ליקה קאופמן, מגדולות הציירות של המאה ה-18 הנמנית על המייסדים של המוסד החשוב הזה. כיוון שחקרתי אותה לעומק לא מזמן, היה זה תענוג מיוחד עבורי להיפגש באופן בלתי אמצעי עם כל היצירות עליהן קראתי. עוד על קאופמן אפשר לקרוא כאן. גם כאן פקדתי את האוסף הקבוע. קצר וקולע.
למחרת ביקרתי ביריד PHOTO LONDON שמוקדש לצילום ואליו מגיעות להציג גלריות מכל רחבי העולם. כיוון שהוא כבר הסתיים אין טעם להרחיב, רק אומר שנהניתי ממנו מאוד.
אחר כך ביקרתי בגלריית הקורטולד, מהמוזיאונים האהובים עליי בלונדון, וזאת משום שמדובר באוסף קטן יחסית עם ריכוז עצום של יצירות מופת, במיוחד מהתקופה האימפרסיוניסטית והפוסט אימפרסיוניסטית. כל ציור שם יהיה לכם מוכר מספרי תולדות האמנות והחוויה הכללית היא להסתובב מוקפים בעושר תרבותי שעולה על גדותיו. התערוכה המתחלפת הוקדשה לראשי הפחם של פרנק אאורבך, צייר יהודי בריטי שצייר את האנשים הקרובים אליו שוב ושוב על גבי אותו נייר. על כל נייר ישנם 40-60 דיוקנאות שצוירו ונמחקו, צוירו ונמחקו, עד שהאמן היה מרוצה. התוצאה היא ציורים שההיסטוריה והפעולות ניכרות עליהם והם מלאי קרעים וטלאים וגם דיוקנאות פסיכולוגיים עמוקים.
למחרת שמתי פעמיי אל מוזיאון הטייט בריטן. התערוכה Now You See Us היא תערוכה ענקית שמציגה עשרות רבות של אמניות שפעלו בבריטניה בין השנים 1520-1920. גם כאן מצאתי הרבה שמות שהכרתי מתוך סדרת הפוסטים על האמניות, אולם גיליתי גם הרבה אמניות חדשות עם סיפורים יוצאי דופן.
אחר כך המשכתי לתערוכה הנפלאה של ג'ון סינגר סרג'נט והאופנה. זו תערוכה שאסקור בהרחבה בשבוע הבא אז רק אומר כאן שהיא גדולה ועמוקה ומציגה באופן ממלא השתאות את הדיוקנאות לצד שמלות ופריטי אופנה היסטוריים אחרים. תאווה לעיניים.
למחרת הספקתי עוד לקפוץ לגלריית הסרפנטיין שנמצאת בלב הפארק, לתערוכה קטנה של יינקה שוניבארי, אמן בריטי-ניגרי המשלב בין סמלי האימפריה הבריטית לבין הבדים האפריקאים המסורתיים (שמקורם בכלל באירופה). תערוכה קטנה וקלה, מתאימה לכל המשפחה.
רוצים לראות הכל דרך העיניים שלי? סורו להיילייטס לונדון באינסטגרם שלי.