בין שתי ערים - האימפרסיוניסטים בלונדון

אז נתחיל מהסוף – ביג לייק לתערוכת האימפרסיוניסטים בלונדון! התערוכה פותחת צוהר לפרק בהיסטוריה שלא הייתי מודעת לגודל השפעתו על עולם האמנות. התערוכה בנוייה בצורה קוהרנטית שמאפשרת להבין את המאורעות והתהליכים ההיסטוריים ואיך אלו באו לידי ביטוי בקריירה של אמנים שהפכו מרכזיים מאוד בזרם האימפרסיוניסטי כמו מונה, פיסארו, סיסלי, טיסו ועוד.

ביולי 1870 פרצה מלחמה בין צרפת ופרוסיה. למלחמה עצמה קדמו חודשים מתוחים וחל גיוס כללי של הגברים הצעירים. למרות היות צרפת אימפריה (כך לפחות תפסה עצמה) תחת שלטונו של נפוליאון השלישי, מהר מאוד היה ברור שידה של פרוסיה על העליונה. תוך שלושה חודשים הגיעו הפרוסים לפריס וצרו עליה במשך ארבעה חודשים ארוכים. אלו היו ימים שחורים בהיסטוריה הצרפתית, והפריסאים הרעבים נאלצו לאכול אפילו את החיות מגן החיות. גם ברמה הפוליטית לא היה שקט וכוחות קומונליים צרפתיים לקחו בכוח את השלטון ובמשך חודשיים השליטו שלטון טרור והוציאו להורג אזרחים רבים שלא היו נאמנים לטענתם. הפיכה זו דוכאה על ידי הצבא הצרפתי. לבסוף, במאי 1871, נכנעו הצרפתים והעבירו לידי גרמניה, שהתאחדה תחת הקיסר וילהלם הראשון, את חבלי אלזס ולוריין בצפון המדינה.

ובכן, למה שיעור ההיסטוריה הזה רלוונטי? כיוון שמהמלחמה הזו ברחו רבים מהאמנים הצרפתיים ומצאו מפלט בלונדון. לונדון איפשרה להם להמשיך ליצור ולהתפתח וגם לפתוח שוק חדש ליצירה שלהם. לכל אחד מהאמנים הסיפור שלו, עם הנסיבות המיוחדות שהביאו אותו ללונדון.

Camille Pissarro הגיע ללונדון עם משפחתו כשהוא בן ארבעים. על ביתו מחוץ לפריס השתלטו חיילים פרוסים והרסו את כל מלאי הציורים שלו. למעשה כל מה שיצר ולא מכר מסיבות שונות נהרס, והוא נאלץ להתחיל מהתחלה. מאידך, הוא היה מספיק מבוסס על מנת להתיישב בשכונות הפרברים הלונדוניות ולשוב למלאכתו. הוא במיוחד התעניין בנקודות המפגש בין העיר לטבע. פאלטת הצבעים שלו בלונדון היתה עזה וחיה יותר.

רק ב1871 הצליח למכור תמונה ראשונה לסוחר האמנות הידוע Durand-Ruel אשר פתח גלריה בNew Bond Street. פיסארו הפך לחובב נלהב של קריקט ואהב לצייר את המדשאות הנאות של לונדון עם שחקני הקריקט. הוא אפילו הכריח את משפחתו לשחק גם כאשר חזרו לצרפת.

פיסארו הרבה לחזור ללונדון. הוא התאהב בKew Gardens וצייר אותם בהתלהבות רבה. ידוע לפחות על 11 ציורים של גני הקיו.

מונה (Claude Monet) הגיע ללונדון עני וחסר אמצעים עם בנו בן השלוש ואישתו הטריה שהיתה בהריון. הם התיישבו במה שנקרא אז הגטו הצרפתי בLeicester Square במגורים מאוד צנועים, שניתן לראות כאן בתמונה בה צייר את אישתו. הוא היה כל כך עני ומדוכא שצייר רק שש תמונות בתקופה זו, ומחקרים חדשים מראים כי הקנווס שהשתמש בו היה של ידידו פיסארו.

שלושים שנה מאוחר יותר, בהיותו בשנות השישים לחייו חזר מונה ללונדון כאשר הוא עשיר ומבוסס וזכה להינות ממנעמי העיר. התמונה הזו של Leicester Square בלילה מ1901 כמעט מופשטת לחלוטין. מונה כתב לאישתו “My passion of the admirable night effects” (הוא כנראה כתב את זה בצרפתית, אבל לי יש רק את התרגום האנגלי).

מונה הפך לאובססיבי לגבי האור הבריטי. האור היה נושא שהעסיק אותו לאורך כל הקריירה שלו, אבל שינויי מזג האויר התכופים באנגליה הביאו לכך שלא הצליח לתפוס את האור באופן שיניח את דעתו. הוא החל לצייר את בנייני הפרלמנט, שבנייתם אך הסתיימה בשנים אלו והם נחשבו לפאר היצירה. באותה תקופה מונה עבד בסדרות, ובאופטימיות מרובה הניח כי יסיים את סדרת בנייני הפרלמנט הבריטי בשלושה חודשים. בפועל, מונה נאלץ לשוב ללונדון במשך שלושה חורפים עוקבים (הוא העדיף את החורף בגלל האפקט של הערפל בשילוב עם האור) ועבד בעת ובעונה אחת על 80-100 קנווסים. בשלב מסויים חש עצמו יוצא מדעתו, תיאר במכתב לאישתו, כיוון שניסה כל הזמן לרדוף אחר האור ולבחור את הקנווס המתאים לזמן המתאים. התוצאה היתה תערוכה גדולה ומקיפה בפריז, שהיתה המוצלחת ביותר בחייו של מונה. כאן ניתן לראות שש גרסאות שונות לנושא. סדרות נוספות בסגנון זה ניתן לראות בתערוכה מונה וארכיטקטורה בנשיונל גלרי.

קרפו (Jean-Baptiste Carpeaux) היה אחד הפסלים החשובים ביותר בצרפת של אותה תקופה, ועבד הרבה עבור נפוליאון השלישי ומשפחתו (ומכאן בהכרח לא היה אימפרסיוניסט, אבל נניח לזה). הוא נהנה מחסות המשפחה המלכותית גם בעת שגלתה בלונדון. הציצו בעבודת השיש הנפלאה הזו בשם Flora. כמה עדינות יש בה, אילו פרטים מדוייקים, ובמיוחד החיוך האניגמטי שנחשב לסימן ההיכר של קרפו.

טיסו (James Tissot) היה חייל במלחמה הפרנקו-פרוסית ואפילו נפצע בעת מילוי תפקידו כסוחב אלונקות. ציור בצבעי מים נדיר של חייל פצוע, חבר ככל הנראה, נותן הצצה להתנהלות באותה עת, כאשר תיאטרון הComedie-Francaise הפך להיות בית חולים מאולתר.

לטיסו היו קשרים בלונדון, שהוכיחו עצמם מועילים במיוחד במלחמה ובתקופה שאחריה – הוא פרסם כמה וכמה קריקטורות בעיתון האפנתי Vanity Fair וחבר לעורכיו, שהשתייכו לחברה הגבוהה בלונדון. אלה נתנו לו גישה לחיי החברה של המי ומי בלונדון הויקטוריאנית. הצלחתו בלונדון היתה כזו שהוא בחר להישאר בה גם אחרי תום המלחמה. הוא צייר כמה וכמה פורטרטים בהזמנה, אולם העבודות המוצלחות ביותר שלו היו אלה שתיעדו סיטואציות חברתיות, למשל Hush! שמתארת קונצרט בבית פרטי בידי אחת הכנריות המפורסמות של אותה עת. הקהל סובב אותה בעוד היא עומדת להתחיל לנגן, אולם כולם עסוקים בעניינים אחרים – מפלרטטים, מחליפים דעות, מרכלים או משועממים. היחידים שממש נראים מתעניינים בקונצרט הם האורחים ההודים מימין לכנרת. כיוון שאלה היו אירועים פרטיים, טיסו לא הורשה לרשום תוך כדי ולכן על מנת להשלים את התמונה ביקש מכמה מידידיו לשבת עבורו, וכך קיבלנו גם תיעוד של חוג החברים שלו (ביניהם הציירים Heilbuth ו-Nittis וכן עורך הואניטי פייר Gibson Bowles). עמדת הצייר (והצופה) היא מחוץ למעגל, נותן לנו תובנה לגבי האופן בו טיסו תפס את עצמו.

מוקדם מידי, או בשמו המקורי Too Early, מתאר את העשירים החדשים (נובו-ריש) של לונדון, שאינם בקיאים בספר הנימוסין הויקטוריאני של המעמד הגבוה, ומגיעים מוקדם מידי לנשף – Big No-No המבוכה כל כך גדולה שהגברת בשמלה הורודה נאלצת להרכין את ראשה על מנת להימנע בקשר עין עם המארחים.

חיבתו של טיסו למדים היתה ידועה – הוא היה מוקסם מהעובדה שלכל תפקיד באנגליה היו מדים מיוחדים, וזה כולל גם את גדוד הרויאל היילנדרס, שאחד הסמלים שלהם נראה כאן מבלה בסירה על התמזה בחברת שתי גברות. נראה שהסרג'נט כבר בחר את מי מהן הוא מעדיף, פונה אליה בהפגנתיות, בעוד השניה נראית משועממת, מחכה כבר לחזור אל החוף.

אני למדתי די הרבה בתערוכה הזו ונהניתי מאוד. התערוכה מוצגת בTate Britain עד ה7.5.18, כך ששמחתי מאוד כאשר אוצרת התערוכה Dr. Caroline Corbeau-Parsons סיפרה לי שהתערוכה עוברת לPetit Palais בפריז ותוצג בין התאריכים 21.6.18-14.10.18. קרולין סיפרה שבצרפת מתכננים שואו יותר גרנדיוזי שכולל קשתות שבורות ושלל אלמנטים שיכניסו את המבקרים לאוירת צרפת המובסת. אם אתם מזדמנים לשם, אשמח אם תשלחו לי תמונות. אני ממש סקרנית.

אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.