ברבות השנים, ככל שביאנלה בונציה הפכה למוקד משיכה של כל ההוז אנד הוז של עולם האמנות, התחילו לצוץ סביבה תערוכות לוויין. אלה הן תערוכות שאינן קשורות באופן רשמי לביאנלה, הן אינן מאושרות על ידי ועדה כלשהי או מייצגות מדינה כלשהי, אבל עם הזמן הן הפכו לחלק לא פחות חשוב מהביקור בביאנלה עצמה. את התערוכות הללו ניתן לראות במוזיאונים השונים של העיר, שמארחים אמנות עכשווית בתקופה זו, במוזיאונם פרטיים או בארמונות ישנים שנשכרים במיוחד עבור מטרה זו.
זהו הפוסט השלישי בטרילוגיה של הביאנלה ה-59 בונציה. קדמו לו:
אחת מתערוכות הלוויין החשובות הפעם מוצגת דווקא במוזיאון פגי גוגנהיים, שבדרך כלל לא משתתף בחגיגה של הביאנלה, אבל כמובן נהנה משטף מבקריה. פגי גוגנהיים, אספנית, גלריסטית ואשת חברה עליה הרחבתי כאן, קבעה את ביתה בפלאצו בונציה וציוותה שיהפוך למוזיאון אחרי מותה, שיציג בין היתר את אוסף האמנות שלה. גוגנהיים היתה תומכת גדולה של האמנות הסוריאליסטית כשעוד היתה בחיתוליה, וכעת מוצגת במוזיאון תערוכה גדולה בדגש על האמניות הסוריאליסטיות. בעיניי זוהי הקדמה נהדרת לתערוכה המרכזית בביאנלה, שנקודת המוצא שלה היא היצירה של לאונורה קרינגטון וחברותיה הסוריאליסטיות. דווקא בפלאצו של פגי יש יותר זמן ואורך נשימה להתבונן לעומק ביוצרות רבות הדמיון הללו, שההיסטוריה במידה רבה פסחה עליהן. האוצרים הצליחו להביא כאן מבחר של עבודות מצויינות מקשת רחבה של אמניות, לצד סוריאליסטים בולטים כמו דאלי, מגריט, מאן ריי ועוד.
לאונורה קרינגטון
רמדיוס וארו, דורותיאה טאנינג ולאונור פיני
אחד השיאים בעיניי הוא התערוכה של אנסלם קיפר בארמון הדוג'ה. מדובר בארמון שמהווה את סמל השלטון הונציאני, הניצב על כיכר סן מרקו בצמוד לקתדרלה – בו התגורר הדוג'ה, הלא הוא הדוכס שנבחר על ידי אצילי העיר ושלט בה לכל חייו, בו התכנסה המועצה, שכנו בו משרדי השלטון וגם הכלא של מתנגדי השלטון. המסלול במוזיאון מוכתב מראש ואי אפשר לקצר או לשנות אותו, אז תהנו לאורך הדרך מעבודות העץ, תצוגת הנשקים וציורי הקיר של טינטורטו ומאסטרים אחרים. אנסלם קיפר קיבל לידיו את חדר ההכתרה של הדוג'ה והפך אותו לשלו – כל קירות החדר, מלמעלה עד למטה, מצופים ביצירותיו של קיפר, תוך שהן מסתירות את יצירות הקבע בחלל. יש להעריך את מנהלי המוזיאון שהסכינו לכך, זה לא מובן מאליו.
אחרי כל ההקדמות אפשר להתייחס לעבודתו של קיפר: אחת האמירות השגורות בביאנלה, שהפכה כבר לקלישאה, היא תצוגה אימרסיבית immersive installation. במקרה של קיפר זוהי הגדרה מדוייקת. פשוט נבלעים בתוך החדר העצום הזה שכולו יצירה אחת גדולה. במבט ראשון קולטים את הגודל והעוצמה, במבט שני, קרוב יותר, מרגישים את החומריות של קיפר שכל כך חשובה. לוחות הענק שלו עמוסים בצבע ומארחים כל מיני אובייקטים, כביכול לא קשורים, שהופכים לחלק אינטגרלי מהיצירה: קש, עץ, מטאטא, סולמות, נעליים, עגלת סופרמרקט ועוד. בתוך כל אלה ניתן לפענח דימויים מסויימים – ארמון הדוג'ה, העיר ונציה, הדגל שלה עם האריה, ספריה, יער או בית קברות, ארון קבורה, אבל אלה לא העיקר בעיניי, אלא החיבור ביניהם בגווני השחור-לבן-חום והזהב שקיפר הוסיף כהוקרה לעיר ונציה.
עוד תערוכה מדוברת שלא כדאי לפספס היא זו של קהינדה וויילי האמריקאי. וויילי קנה את עולמו כאשר נבחר לצייר את הדיוקן הנשיאותי של ברק אובמה ומאז הוא הפך לכוכב. הפרקטיקה שלו מתרכזת בהנכחת האדם השחור באמנות, על מנת לכסות על הפער והחוסר המשמעותי בתולדות האמנות. בגופי עבודות קודמים הוא לקח ציורים מוכרים והפך את הגיבור בהם לאפרו-אמריקאי עכשווי תוך שהוא יוצר קונטרסט מסויים. לתערוכה הנוכחית הוא קרא Fallen Heroes, גיבורים שנפלו, והציורים והפסלים שבה הם ריאליסטים ומוקפדים מאוד. גם בהם מככבות דמויות אפריקאיות, לרוב אנשים שפגש ברזידנסי שפתח בדקאר. פסלי הברונזה בגודל טבעי של אנשים שוכבים, לא ברור לנו האם הם ישנים או מתים. בתוך גומחות של אחד הקירות מונחים שני פסלים המזכירים מאוד את פסלי המתים המכובדים בכנסיות, אולם גם כאן מדובר באנשים "רגילים" שאוחזים אייפון ובעלי שמות עכשוויים. הקירבה הבלתי אמצעית מאפשרת לראות מקרוב את העיטורים על בגדיהם, התכשיטים, התסרוקות והמותגים. גם בציורים ניתן לזהות את המותגים, הרבה פעמים אלה מותגים מוכרים שמייצרים באפריקה ואנשים אלה אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש אותם, מה שמעלה את השאלה, האם זהו מקור או חיקוי. בציורים מאוד עזה, גם בתיאור הדמויות וגם הרקע המלא בצמחייה ופרחים בצבעים כמעט לא טבעיים, סמל לתחייה. חלק מהדמויות בציורים פוקחות עיניים, הן מה שנקרא WOKE, מונח המתייחס לתודעה שהתעוררה ביחס למעמד והיחס, ושגור בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית.
צילום: רונית ברנגה
בפלאצו גראסי של אספן האמנות הנודע אנרי פינו מוצגת תערוכה מצויינת של מרלן דומא הדרום אפריקאית. דומא היא ציירת. אין כאן פירוטכניקה מרשימה, יצירות אימרסיביות או צבעוניות במיוחד. לאורך החדרים אנחנו מתוודעים לדיוקנאות האינטימיים של דומא, לרוב בצבע מדולל שמזכיר מאוד צבעי מים. הצבעוניות עכורה לעיתים והציור אינו משתלט על כל הקנווס. יש איזו אמת פשוטה ביצירה שלה.
עוד אמנית שזכתה לתערוכה גדולה היא לואיז נבלסון האמריקאית. נבלסון פעלה בארה"ב של אמצע המאה הקודמת בהצלחה לא מבוטלת בשדה האמנות רווי הטסטוסטרון של התקופה. הפיסול שלה בנוי כאסמבלאז' של חפצים בעלי קשר צורני ורעיוני מסויים, שיוצר אסתטיקה מוקפדת ומובחנת. נבלסון בוחרת לנטרל את הצבע ולכן רוב עבודותיה צבועות כולן בשחור או בלבן, יוצרות דימוי תלת מימדי גיאומטרי ומרתק.
אניש קאפור הגדיל לעשות והשתלט על שני חללי תצוגה בעיר. התערוכה המרכזית שלו היא במוזיאון האקדמיה. זהו טור דה פורס עוצמתי שמציג גופי עבודות שונים מאוד זה מזה. תחילה אנחנו נתקלים ביצירות שהגוונים האדומים שולטים בהן ויש להן טקסטורה בשרנית. בהמשך נחשף לעינינו מיצב של תותח צבע סיליקון אדום שירה על הקירות דליים על גבי דליים. התחושה היא כניסה לבית מטבחיים או שדה קטל. לצד אלה מוצגות עבודות המראה הגיאומטריות שלו שיוצרות היפוך או עיוות של הדמות המתבוננת. בהחלט מתאים לתרבות הסלפי שלנו. העבודות השחורות של קאפור מעוררות פליאה ונותנות תחושה של ילדים במוזיאון מדע: קאפור רכש לפני מספר שנים את הזכות על שחור הנקרא ונטה, שהוא השחור הכי שחור שיש, שבולע כמעט את כל האור. קאפור יוצר עימו צורות תלת מימדיות, שבגלל התכונות המיוחדות של הצבע, נדמות שטוחות לגמרי. רק כאשר סובבים את היצירה או משנים את זווית ההסתכלות ניתן לראות את הצורה התלת מימדית.
אם כבר אתם באקדמיה, אני ממליצה לעלות למעלה לבקר את המאסטרים הותיקים – טיציאן, טינטורטו, הירונימוס בוש ועוד רבים וטובים, שמוזיאון זה מחזיק במיטב שלהם.
עוד כמה תערוכות קטנות שאני ממליצה עליהן:
האמן השוויצרי אוגו רונדינונה מציג ב- Scuola Grande San Giovanni Evangelista דמויות של שחיינים צבועים בצבעי תכלת ועננים לבנים, תלויים מרחפים מתקרת הקאפלה. המראה מעט סוריאליסטי ויש בו דו משמעות מסויימת – מצד אחד הם נראים רוקדים במים ומצד שני תנוחות מסויימות מעבירות תחושה של ייסורים, כמו לימבו בין שמיים לארץ, בין העולם הזה לבא.
קרול פויירמן מציגה גם היא שחייניות – פיסול היפר ריאליסטי מעורר השתאות שיורד לאחרוני הפרטים של האיפור, השיער, טקסטורת הבד ואפילו טיפות המים. השחייניות של פויירמן הן במנוחה או מצב אינטרוספקטיבי, שקועות בעצמן, ואנחנו יכולים להתקרב ולנסות "לשמוע" את המחשבות שלהן.
צ'ון קוואנג יאנג הוא אמן ממוצא קוריאני שרואים לא מעט בירידי אמנות. כאן הוא קיבל תערוכה גדולה המוקדשת לאובייקטים התלת מימדיים שלו, כולם עשויים ממעין חבילות משולשות, עטופות בנייר עיתון בדרך כלל. הוא יוצר מהן אובייקטים עצומים המשתלטים על החלל ויוצרים אפקט ירחי, של משהו שאינו מהעולם הזה.
האמנית האוקראינית ז'אנה קאדירובה מציגה תערוכה נוגעת ללב בשם "לחם". זוהי מילה שמאז תחילת הלחימה עם רוסיה קיבלה עליה משמעות חדשה – הרוסים אינם הוגים את המילה כמו האוקראינים ועל כן היא הפכה להיות דרך להבדיל בין ידיד לאוייב, בדומה למילה "שיבולת" בישראל הקדומה. קאדירובה לוקחת אבנים גדולות מעוגלות בצורתן הטבעית, פורסת אותן ומניחה על שולחן עם מפה לבנה. הדימוי המתקבל הוא של לחם פרוס, על כל המשמעויות האוניברסליות שלו, בנוסף לזו החדשה.
עוד על הביאנלה ה-59 בונציה:
המון תודה איזה כייף איזה מגוון.