כבר לפני יותר משלוש שנים, כשפגשתי לראשונה את אמיתי חזן, מנכ"ל בית המכירות תירוש, הוא העלה בפניי את החלום לערוך מכירה פומבית שכולה אמנות ישראלית עכשווית ואיכותית. זה לקח קצת זמן, אבל הנה זה קרה.
הקשר שלי עם תירוש הוא ארוך ודי סבוך. זה התחיל מביקור קבוע באולם המכירות בכל פריוויו של מכירת אמנות. אני תמיד אומרת שביקור מסוג זה מאפשר לראות הרבה אמנות טובה ומגוונת במקום אחד. גם כשאני נוסעת ללונדון או ניו יורק אני מקפידה לבקר באולמות של כריסטי'ס וסות'בי'ס וממליצה לכם לעשות זאת גם כן. מעבר לגיוון ולאיכות, במקרים רבים זוהי הזדמנות יחידה לחזות ביצירות הללו לפני שהן מצטרפות לאוספים פרטיים ולא נגישים. הדוגמה הכי קיצונית לכך היא ציורו של ליאונרדו דה וינצ'י – עמדתי בתור מסביב לבלוק במשך כשעה כדי לראות את 'סלבטור מונדי' בעת שכריסטי'ס עשו לו סיבוב הופעות בעולם. כמה שבועות אחר כך הוא נמכר והפך ליצירה היקרה ביותר בהיסטוריה עם תג מחיר של 450 מיליון דולר. למרות שהוא היה אמור להיות מוצג בלובר בפאריס ובמקומות נוספים, מאז הוא לא נראה, וככל הנראה משייט בימים ביאכטה של שייח'. בהמשך חברתי לתירוש והקמנו את קהילת האספנים הישראלים, אותה אני מנהלת עד היום יחד עם הילה ירושלמי, בת זוגו של אמיתי. אני גאה לספר שגם כתבתי כמה טקסטים לעבודות בקטלוג של המכירה הנוכחית. כמו שאמרתי, מורכב.
אמנות עכשווית במכירה פומבית
אמנות עכשווית היא הסגמנט הכי צומח היום במכירות הפומביות בעולם, ויש אפילו מי שמפרידים בין אמנות המאה ה-20 למאה ה-21. באופן כללי הקטגוריה מתייחסת לאמנים חיים, ועדיין ניתן למצוא בעולם אנומליות כמו יצירות של אנדי וורהול, שאינו בין החיים, שמככבות במכירות עכשוויות. כלומר, הגבולות אינם קשיחים.
עד כה במכירות האמנות הישראלית לא היתה הפרדה בין אמנות מודרנית לעכשווית, אבל כמו אמיתי, אני חשה שזה הזמן המתאים. זהו חלק מתהליך ההתבגרות של השוק, ואני מאמינה שנראה לכך המשך.
הדבר שהכי מרגש אותי במכירה הזו (מעבר לאמנות עצמה, עליה ארחיב בהמשך) הוא שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים בשוק, שאיפשר את מימוש החלום הזה. זוהי פעם ראשונה שיש גיוון גדול כל כך במקור של היצירות: לא רק עבודות שמגיעות מאוספים קיימים (שוק משני) אלא גם כאלה שמגיעות מגלריות, מסוחרים ומהאמנים עצמם (שוק ראשוני). עצם שיתוף הפעולה מעיד על הרבה אמון בין הצדדים, שכל אחד מהם עלול להיפגע מפעולות של האחר ובמישורים מסויימים מדובר במתחרים, אבל הרווח הכללי עולה על האיום.
אחת הבעיות הגדולות של השוק הישראלי, בעיקר באמנות העכשווית, היא היעדר שוק משני יציב. כלומר, בעת רכישת יצירה מגלריה או מאמן, האספן הרבה פעמים לא בטוח איך והאם בכלל יצליח למכור אותה אם וכאשר יצטרך לעשות זאת. הדבר מרתיע אספנים רבים שחוששים להשקיע את ממונם בנכס שלא בטוח שיוכלו להחזיר את ערכו בעתיד. בדיוק על הכשל הזה באה המכירה הזו, והבאות אחריה, לענות. אני מאמינה שלמכירה מסוג זה יש כח לשנות את שוק האמנות הישראלי, להרחיב אותו ולקרב אליו אספנים חדשים אליהם הוא כל כך צמא.
עוד על תחום המכירות הפומביות.
הפייבוריטים
רשימת האמנים המשתתפים במכירה הזו היא אחת החזקות והמעניינות, ולא בכדי. אמיתי והצוות של תירוש שקדו רבות על כך שיהיה ייצוג נאות לכל האמנים הישראלים הבכירים: סיגלית לנדאו, מיכל רובנר, ערן רשף, עדי נס, יגאל עוזרי, זויה צ'רקסקי, מרים כבסה, עילית אזולאי, חן שיש, ניר הוד, מיכל נאמן, גדעון רובין ועוד ועוד מהשמות שמאכלסים את המוזיאונים בארץ ובעולם. אליהם צורפו אמנים שנמצאים בשנות הפריצה שלהם כמו נירית טקלה, אורן אליאב, נטליה זורבובה, רונן שהרבני ואמני הרחוב Know Hope, Klone, Pilpeled, Dede ו TAG. הרשימה המתקבלת מרשימה מאוד ואיכות העבודות גבוהה. הנה כמה מהפייבוריטיות שלי:
זויה צ'רקסקי היא הכוכבת הבלתי מעורערת בשמי האמנות הישראלית העכשווית והיא מיוצגת במכירה עם כמה עבודות. החביבה עליי היא My Daughter Wants to Get a Divorce מתוך סדרת המוזיאונים שלה. זויה מציירת את חלל המוזיאון הגדוש עבודות אמנות עכשווית, אולם ההתרחשות המרכזית היא זו האנושית – שיחה בין שתיים מהשומרות במוזיאון, שמתעלמות מהסביבה הסטרילית והתרבותית ושוקעות לשיחה סוערת כשאחת מספרת לרעותה שבתה מעוניינת להתגרש. מעניין אם גם הפעם יישבר כאן שיא במחיר.
התרגשתי במיוחד לכתוב על שני הצילומים של עדי נס מסדרת החיילים שהגיעו למכירה מגלריה בחו"ל. מדובר באחת הסדרות הכי חשובות של בכיר הצלמים הישראלים. צילום אחר מהסדרה הזו, 'הסעודה האחרונה', מחזיק בשיא המחיר לצילום ישראלי ($377,000). נס עובד תמיד עם רפרנסים היסטוריים שבולטים מאוד בעבודות האלה, אולם המסרים שלו מתייחסים לזהות מינית ועדתית, טבולים בהומוארוטיקה.
עוד על העבודה של עדי נס כאן.
נירית טקלה היא סוג של מטאור בשדה המקומי – פרצה לתודעה רק לפני כשבע שנים וכבר זכתה בכיבודים, תערוכות ופרסים, ובייחוד – הצליחה לצאת החוצה ולהציג בפלטפורמות בינלאומיות. הצבעוניות העזה של נירית והסגנון הגרפי משרתים את הרגש וההבעה שהיא מביאה לקדמת הבמה דרך עיניה של בת קהילת יוצאי אתיופיה. הציור הזה מרגש במיוחד בעיניי כיוון שיש בו אינטימיות רומנטית שאינה מצויה לרוב בעבודותיה של טקלה.
'דיוקן עצמי מצייר בנוף' הוא אחד הציורים הנפלאים של אלי שמיר. כהרגלו הוא יוצא לצייר את העמק, עמק יזרעאל בו הוא גדל ואותו הוא כל כך אוהב. אולם הפעם הוא עומד בשדה ומצייר את עצמו. דמותו של שמיר מופיעה לנו כאן 3 פעמים: גבו המופנה אלינו בעת הוא עומד ומצייר, פניו וחזהו המשתקפים במראה בה הוא מתבונן, וסקיצה זריזה על הבד עליו הוא עובד. אבל לא פחות משמיר עצמו, זהו דיוקן של עמק יזרעאל.
עוד על העבודה של אלי שמיר כאן.
יהודית סספורטס מציירת את הביצה אותה חקרה במשך שנים. העבודה היא חלק מסדרה חשובה מאוד של סספורטס שמתבססת על מסעות מחקר של האמנית לביצה מסתורית בגרמניה שמסרבת להתייבש. סספורטס מתבוננת, מצלמת ומקליטה ובסטודיו היא חוזרת אל אותו תיעוד ומעבדת אותו לכדי רישום בדיו שיש בו התייחסות לפער בין המודע לתת מודע.
עבודת המתכת בחיתוך לייזר של ניר אדוני מאוד עכשווית בעיניי ונותנת ביטוי למציאות היומיומית שאנחנו עדים לה כל פעם שאנחנו מציצים מהחלון. הפרופורציות שבוחר אדוני מדגישות את הפער בין האסתטיקה המסורתית ובין המרדף העכשווי אחר גדול יותר, גבוה יותר ויקר יותר.
אורן אליאב מצייר בדקדקנות תקרה של מבנה כנסייתי, על הארכיטקטורה המורכבת והפיתוחים שבה, אולם מה כובש אותי בציור הוא הצבעוניות הלוהבת שבחר שמדגישה את הקדושה ואת השאיפה להזדככות.
עבודתו של TAG, אותו ריאיינתי בעבר, נכללת בפרק המוקדש, כמיטב האופנה בימים אלו לאמנות ה-NFT. העבודה שלו לוכדת באופן ציני את פולחן הצריכה העכשווי בהתייחס למותג Netflix והיא גם עבודה גשמית על קנבס וגם עבודת וידאו שמעוררת את הדימוי לחיים. בחלק זה ניתן למצוא גם עבודות מעניינות של קוקטית, מורן ויקטוריה סבג ושירלי שור.
כדי להכניס גם שמות חדשים למכירה (לא רק של אספנים אלא גם של אמנים) יצאו בתירוש עם קול קורא לאמנים להציע את עבודותיהם. לצורך בחירת העבודות מונתה ועדה, שלא כצפוי, לא היתה מורכבת מאוצרים מוכרים בשדה האמנות, אלא דווקא אושיות בולטות בתחומים שונים, שיש להם נגיעה לעולם הזה כמו גיא פינס ורני רהב שהם אספני אמנות ידועים. ברשימה הזו שמחתי לראות שמות מוכרים כמו רעות דפנא המקסימה וזוהר טל ענבר, שהציגו שתיהן ביריד צבע טרי, משה טרקה המצויין וישראל דרור חמד שזכה בפרס שיף והציג בשנה שעברה במוזיאון תל אביב. סיקרן אותי לגלות גם אמנים חדשים כמו דן אורימיאן שהדיוקן העצום שלו ריתק אותי לכמה דקות טובות, איילת רוזנברג עם ציור פיגורטיבי מעניין שלא הצלחתי לפענח לגמרי ועופר גרינולד שעבודת הפיסול שלי כבשה אותי בממזריותה.
נושא נוסף שמעניין אותי הוא העובדה ש48 מתוך 128 העבודות בקטלוג הן של נשים, כמעט 40%. אין שוויוניות בעולם האמנות, אבל דווקא באמנות העכשווית הישראלית יש לא מעט אמניות בצמרת וזה משמח. אני מצפה לראות את המגמה הזו מתעצמת בהמשך.
אני ממליצה לכולכם, גם אם אין בכוונתכם לרכוש יצירות מהמכירה, לגשת לאולם התצוגה של תירוש, להנות ולהתגאות באמנות הישראלית המצויינת שיש לנו כאן עכשיו.
כתבה נחמדה....אבל עם אתה אספן אומנות , אתה אספן המטרה לאסוף....כייף גדול תשוקה כסף וגם להיות בעניין. אבל מעבר לזה רוב האספנים לא מוכרים. אחרי מותם לפעמים 40-30 שנה אחרי שקנו התמונות כבר לא מעניינות , ודור חדש של אספנים קונה דור חדש של אומנים. לאומנים זה חשוב מאוד וזה מה שמפרנס אותם ....לפחות חלקית.