סביב יום העצמאות האמריקאי (ה-4 ביולי) עולות בי מחשבות לגבי החלום האמריקאי והמשמעויות שלו בתחום האמנות.
"החלום האמריקאי" מוגדר כאתוס לאומי של ארצות הברית המתבסס על ערכי הדמוקרטיה, השוויון, החירות וההזדמנות השווה, שמאפשר שגשוג, הצלחה ומוביליות חברתית המושגים בדרך של חריצות ועבודה קשה. הוא הוגדר לראשונה ב-1931 על ידי ג'יימס אדאמס.
הלכתי לחקור איך אלה באו לידי ביטוי בתחום האמנות, אם בכלל, ואילו שינויים חלו לאורך השנים.
במחצית הראשונה של המאה ה-20 מוקד ההתרחשות בתחום האמנות היה באירופה ואם נדייק יותר – פריס. אל פריס הגיעו אמנים מכל העולם כדי להתפתח ולהצליח. אפשר לכלול ברשימה הארוכה הזו את פיקאסו הספרדי, מודיליאני האיטלקי, ריברה המקסיקני, שאגאל הרוסי ועוד רבים אחרים. מלחמת העולם השניה השאירה את אירופה ענייה וחבולה ומלקקת את פצעיה. לא היה בה עוד מקום לכור היצירתי ופריס איבדה את הכתר שלה כבירת האמנים.
מטבע הדברים, אין ואקום בעולם ולכן מרכז הכובד האמנותי נע מערבה, אל ארצות הברית שיצאה מנצחת ועשירה מהמלחמה שסייעה לה לצאת סופית מהשפל הגדול של 1929. ניו יורק, מעוז הכוח והכסף, הפכה להיות אבן שואבת לאמנים ואלה התיישבו בחלק הדרומי של מנהטן, בשכונות העניות. הגיעו אליה אמנים מכל רחבי ארצות הברית, מחורים שכוחי אל, בני מהגרים ועוד, במטרה ללמוד, להתפתח ולהצליח בתחום האמנות.
באמריקה כמו באמריקה – הכל בגדול!
ההצלחה של האמנים האמריקאים היתה חסרת תקדים בקנה מידה עולמי, באופן שעולה בקנה אחד עם אורח החיים הקפיטליסטי ושבירת התקרות גם בתחומים אחרים.
הנה סיפורם של כמה אמנים אמריקאים שהגשימו את החלום האמריקאי:
ג'קסון פולוק
ג'קסון היה בנם החמישי של זוג חוואים מוויומינג, משפחה דתית וענייה שחיפשה פרנסה ונדדה ברחבי מערב ארה"ב. הוא הושעה מתיכון המלאכות שלמד בו בלוס אנג'לס ונסע לניו יורק ללמוד אמנויות עם אחיו במסגרות לא אקדמיות שונות. בסוף שנות ה-30', כשהוא כבר נלחם באלכוהוליזם, פגש את הציירת לי קראזנר שהתאהבה בו והאמינה שהוא נכון לגדולות. ב-1947 החל להתנסות בהשלכה וטפטוף של צבע דליל על גבי הקנווס drip painting, וזה התאים מאוד להלך הרוח של התקופה בה חיפשו האמריקאים דרך להמציא את האמנות מחדש. קראזנר דחפה אותו ויצרה עבורו קשר עם הגלריסטית והאספנית פגי גוגנהיים שהסכימה להציג אותו בגלריה שלה ואף הזמינה ציור לביתה. מבקר האמנות קלמנט גרינברג, שהיה מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם האמנות באותה עת ועם הרבה קשרים, הכתיר את פולוק כהתגלמות הרוח של התקופה. בן לילה הוא הופיע במגזין LIFE והפך להיות מפורסם גם מחוץ למעגלי האמנות. הוא הפך להיות ממייסדי תנועת ה-Abstract Expressionism.
ההצלחה איפשרה לפולוק וקראזנר לקנות בית מחוץ לניו יורק, בו הוא צייר את הציורים הגדולים ביותר והמצליחים ביותר שלו. עוד בחייו נמכרו יצירות של פולוק באלפי דולרים והתאפשר לו אורח חיים אמיד.
ב-1956 הוא נהרג בתאונת דרכים כשהוא שיכור, יש הטוענים כי התאבד. מותו גדע את הקריירה המצליחה שלו, אולם עזבונו נוהל בשום שכל על ידי קראזנר שהביא לעליית מחירים משמעותית ולשיא של כ-200 מיליון דולר לציור ב-2016. למרבה הצער הוא לא זכה ליהנות מכך, אולם ההצלחה שלו עוד בחייו היתה ההתגלמות של החלום האמריקאי – מעוני ואלמוניות לכסף וזוהר.
אנדי וורהול
אנדרו וורהולה היה בנם של מהגרים מסלובקיה שהתיישבו בפיטסבורג. הוא היה ילד חולני וחולמני שבילה ימים רבים סגור בבית והעריץ את תרבות השפע והצרכנות האמריקאית. למרות שלא היו להם הרבה אמצעים אימו נלחמה על כך שילך לחוג אמנות במוזיאון וכך הוא החל את דרכו. בן 21, אחרי לימודי אמנות מסחרית בקרנגי מלון, עלה וורהול על אוטובוס לניו יורק עם 20 דולר בכיס. הוא החל לעבוד כמאייר בסוכנות פרסום והתמחה בנעליים. הוא זכה להצלחה רבה והיה למאייר מבוקש. במקביל המשיך לצייר. הוא הציג תערוכות בשנות ה-50' אבל התערוכה הראשונה שזיכתה אותו בהצלחה היתה ב-1962 – ציורי מרקי קמפבל.
במהלך הקריירה שלו המשיך וורהול לעסוק בחלום האמריקאי עצמו דרך העיסוק בצרכנות, בשכפול ומאוחר יותר גם בכוכבות והאופן בו "מומלכים" הכוכבים. הוא הפך להיות ממליך כוכבים בעצמו.
הסטודיו שלו גדל מאוד מהר והוא העסיק בו אנשים רבים. הוא קרא לו "המפעל" והתייחס לכסף באופן חסר תקדים בתחום האמנות – הוא לא התבייש לקחת כסף והרבה, לנצל אספנים ואחרים שהיו מעוניינים בעבודות שלו ולא הפריד בין יצירה לעבודה, בין מה שיצר בידיו שלו למה שנוצר על ידי עובדי הסטודיו שלו.
הוא אמר: “Making money is art. And working is art. And good business is the best art.”
הוא הפך להיות דמות בולטת מאוד בניו יורק, בחיי הלילה, האמנות, המוזיקה והעסקים. הוא חי ברווחה רבה ועשה הרבה מאוד כסף. הוא בעצמו העיד על עצמו שהוא חי את החלום האמריקאי.
ג'ף קונס
ג'ף הצעיר נולד למשפחה בורגנית ביורק, פנסילבניה. החיים שלו כנער היו נעימים ומוגנים וכשרונו האמנותי טופח על ידי הוריו. במקביל הוא רכש גם כישורי מכירה מאביו שהיה בעלים של חנות רהיטים גדולה בעיר.
הוא למד אמנות בבולטימור ובשיקאגו ואף התמחה אצל האמן אד פשקה. כשהיה בן 22 נסע לניו יורק. הוא החל לעבוד כמשווק מנויים במקום שאיפשר לו לשהות כמה שיותר בקרבת אמנות גדולה – ה-MoMA, והוא הצליח בכך מעל המצופה. בזמנו החופשי יצר עבודות שעשויות מ'רדי-מייד' שרכש בחנויות "הכל בדולר".
עם הזמן התיאבון שלו ל'רדי-מייד' גדל ואיתו הסכומים שנאלץ להשקיע עבור הסדרה הבאה שיצר – עבודות עם שואבי האבק של הובר. לשם כך החל לעבוד כברוקר ומכר ניירות ערך בוול-סטריט, וגם כאן הצליח מאוד. רק אחרי שהצליח למכור ולהתפרנס יפה מהיצירה עזב את העבודה בוול-סטריט.
העבודה של קונס נסבה במידה רבה סביב החלום האמריקאי – שואבי האבק סימלו את הבית האמריקאי הבורגני, אחריו הגיעה סדרת כדורי הכדורסל שהפך להיות הסמל לספורט האמריקאי והיה התחום היחיד שהבטיח מוביליות חברתית וכלכלית לשחורים באמריקה, מאוחר יותר סדרת Made in Heaven היתה סוג של סאטירה על כרזות הסרטים של הוליווד ופסלי הצעצועים המתנפחים הם גם הנכחה של המסחור של הסמלים האמריקאים שיצרו חברות כמו דיסני ומארוול.
קונס שבר 3 פעמים את שיא המחיר ליצירה של אמן חי עם יצירות שנמכרו במכירות פומביות בעשרות מיליוני דולרים. יצירותיו נמכרות גם ישירות לאספנים, ואלה נאלצים להמתין שנים רבות כדי לקבל את היצירות שהזמינו בסכומים נכבדים.
במקביל, קונס יצר שיתופי פעולה רבים עם מותגי יוקרה בינלאומיים כמו לואי ויטון ודום פריניון, אשר הגבירו את המודעות אליו וליצירות שלו, כמו גם תרמו למימון הסטודיו הגדול שהוא מחזיק – כ-100 ציירים ואמנים שעובדים עבורו, וזאת בנוסף לעבודות מתמחות כמו שיש, עץ ומתכת שהוא מוציא למיקור חוץ.
האופרציה שמנהל היום קונס מגמדת את "המפעל" של אנדי וורהול והיא עסק כלכלי לכל דבר.
קונס עצמו חי את החלום האמריקאי בטאון-האוס גדול בניו יורק עם אישתו השנייה ו-6 מתוך 8 ילדיו תוך שהוא מוכיח שאמנות היא לפעמים גם עסק מאוד רווחי.
על התערוכה של קונס במוזיאון תל אביב אפשר לקרוא כאן.
בסופו של חשבון...
חשבתי בהתחלה להכניס לרשימה הזו גם את רוברט ראושנברג וג'ספר ג'ונס, אבל מסתבר שהם לא עשו כל כך הרבה כסף, ובינינו – אם אתה צריך לחיות בארון כל החיים כדי להצליח, אתה כנראה לא חי את החלום האמריקאי.
גם ז'אן-מישל בסקיאט היה מועמד בזכות הצלחה המטאורית שלו, אבל העובדה שהקריירה שלו היתה כל כך קצרה וסופה כל כך טראגי, נוגדת את הקונספט של החלום האמריקאי.
לא בכדי יש כאן רק אמנים גברים לבנים.
שחורים לא חיו את החלום.
נשים לא חיו את החלום.
אבל אולי עכשיו הכל מתהפך:
הגידול המואץ ביותר במחירים היום הוא של אמניות אמריקאיות שחורות. זהו חלק מהתיקון החברתי-תרבותי-כלכלי שהחל בשנים האחרונות והואץ מ-2020 עם Black Lives Matter.
אמניות כמו Njideka Akunyili Crosby משיגות מעל 3 מיליון דולר במכירות פומביות, קארה ווקר כובשת במות מוזיאליות נחשקות, מחיריה של צ'באלאלה סלף נוסקים במאות אחוזים ורשימת ההמתנה ליצירות שלה ארוכה במיוחד.
האם אלה האמניות שחיות היום את החלום האמריקאי?
בהחלט יכול להיות, ימים יגידו.
מה שמעניין הוא שהסכר נפתח ואני מאמינה שבעתיד נראה ברשימה הזו צבעים ומינים מגוונים יותר.
