נהוג לומר שבכל ציור אמן מצייר את עצמו, ויש בזה כמובן לא מעט מהאמת, בעיקר בעידן ההומניזם. לרוב הייצוג של האמן הוא מטאפורי או קשור לרגש, אבל לא תמיד. בפוסט קודם כתבתי על הציירים שציירו את הדיוקן העצמי שלהם כמעט באובססיביות, במטרה להגיע לאמת עמוקה כלשהי. הפעם אני רוצה להראות לכם את האמנים ש"שתלו" את הדיוקן שלהם בציורים מפורסמים.
בתקופת הרנסנס החלה לעלות קרנם של האמנים בחברה והם קיבלו מעמד והכרה גבוהים יותר מבעבר, עד אז נחשבו לבעלי מלאכה. זה היה העידן בו החלו להכיר בייחודיות של הפרט. על רקע כך, אולי זה לא מפתיע שאמנים מסויימים ביקשו להכניס את עצמם לציורים, כמעין הותרת חותם לזיכרון.
המירוץ לצמרת של בוטיצ'לי
זהו הציור שהביא לסנדרו בוטיצ'לי פופולריות והכרה לראשונה – הערצת המלכים את ישו התינוק, נושא שגור ברנסנס האיטלקי, שצוייר הפעם לטובת קאפלה פרטית בכנסיית סנטה מריה נובלה. בוטיצ'לי למד שנים רבות בסדנא של פרה פיליפו ליפי (ראו מטה) וזו היתה יציאתו לעצמאות, שהוזמנה על ידי גספארה דל לאמה, איש עסקים שביקש למרק את שמו. דמותו מופיעה בשורת האנשים מימין למריה, לבוש גלימת תכלת ושיערו שיבה, מביט ישירות אלינו. המלך הראשון הכורע ברך הוא בן דמותו של קוזימו דה מדיצ'י, האיש ששלט בפירנצה באותו הזמן, ובני משפחתו מפוזרים גם הם בציור. מצד ימין למטה, הקיצוני והקרוב ביותר אלינו עומד בוטיצ'לי ומתבונן אלינו, מעבר ל-550 השנים שחלפו.
פיליפינו ליפי – כבר לא פיליפו הקטן
פיליפינו ליפי היה בנו של אחד מגדולי ציירי הרנסנס המוקדם – פרה פיליפו ליפי. ליפי האב גדל במנזר ושירת כנזיר כשהחל לצייר. הוא לא שמר על נדריו והקים משפחה עם נזירה. בנו נקרא על שמו, פיליפינו, כלומר פיליפו הקטן, והוא חנך ולימד אותו בסדנא שלו עד מותו. כשאביו מת היה פיליפינו רק בן 12. הוא המשיך את הקו של אביו והירבה לצייר פרסקאות בנושאים דתיים. אחת העבודות הגדולות הראשונות שלו היתה סצנות מתוך חייו של פטר הקדוש בכנסייה בפירנצה. בציור רב המשתתפים ניתן לזהות דמויות פלורנטיניות שונות ואת הגבר הצעיר עם הכובע מימין נהוג לזהות כדיוקן עצמי של פיליפינו ליפי.
רפאל מכניס עצמו לחדרי האפיפיור
אסכולת אתונה של רפאל הוא ציור שמסמל תקופה. רפאל, שהיה כוכב צעיר, הוזמן על ידי האפיפיור לצייר בחדריו. אלה נקראים עד היום סטנצה רפאל – החדרים של רפאל. על אחד הקירות ביקש רפאל לייצר הקבלה בין תור הזהב של אתונה לתור הזהב של רומא. הוא צייר בקומפוזיציה סימטרית בעלת פרספקטיבה מושלמת את גדולי הפילוסופים וההוגים של אתונה, ונתן להם את פניהם של בני תקופתו. במרכז התמונה דמותם של אפלטון ואריסטו מתדיינים בהליכה. דמותו של אפלטון (משמאל) מבוססת כנראה על ליאונרדו דה וינצ'י. במורד המדרגות יושב מהורהר ונעול מגפי עור הראקליטוס, הידוע כזעפן ומתבודד. דמותו מבוססת על זו של מיכלאנג'לו. רפאל כנראה לא התאפק, ובמהלך נועז (בכל זאת מדובר בחדריו של האפיפיור ובגדולי ההוגים והפילוסופים) הוא כולל גם את דמותו שלו בתוך קבוצת אנשים מצד ימין. זה הועבר לו באופן חלק והיה אחד האנשים האהודים והאהובים ברומא, בין לקוחותיו ובין מתחריו.
מיכלאנג'לו עשה זאת שלוש פעמים:
בציור יום הדין על הקיר המרכזי בקפלה הסיסטינית שצייר בין 1536 ל-1541 מציג מיכלאנג'לו את ישו כאל אקטיבי וסוער השופט את בני האדם לגן עדן או גיהנום. רוב הדמויות בציור הן אלה שנמצאות בין לבין, ממתינות למשפט האל. ביניהן יושב לו על ענן בגוף עירום ושרירי הקדוש ברתולומאו שעורו נפשט ממנו. העור שהוא מחזיק בידו זהו למעשה דיוקנו של מיכלאנג'לו. יש הטוענים שזוהי בדיחה פרטית של מיכלאנג'לו שמתייחסת להזמנה הקודמת שעשה במקום וצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית תוך כדי מאבקים עם האפיפיור, שפשט את עורו באופן מטאפורי.
דיוקן עצמי חבוי נוסף של מיכלאנג'לו נחשף רק בשנים האחרונות: ב-1550 סיים מיכלאנג'לו לצייר את הפרסקו של צליבתו של פטר שקדוש באחת הקפלות בוותיקן. כאשר עשו רסטורציה וניקוי לפרסקו נחשפו תווי פניו של האיש בעל הטורבן הכחול. מומחים שהשוו את הפנים עם ציורים של מיכלאנג'לו שנעשו על ידי בני תקופתו טוענים כי מדובר אכן בדיוקן עצמי וכי הטורבן דומה לכיסוי הראש שחבשו ציירים ופסלים שימנע מאבק השיש והפיגמנטים ללכלך את ראשם.
לקראת ערוב ימיו עבד מיכלאנג'לו על מה שנקרא היום הפייטה של באנדיני, אבל נראה יותר כמו ההורדה מהצלב. במשך כמעט שמונה שנים (1547-1555) נאבק מיכלאנג'לו עם הקומפוזיציה שבמרכזו מרים מורידה את גופתו חסרת החיים של ישו מהצלב, נתמכת על ידי נקדימון ומרים המגדלית. הוא החל לעבוד על הפסל ללא הזמנה מסחרית כשהיה בן 73 וככל הנראה ייעד אותו לקברו שלו. דיוקנו של מיכלאנג'לו עצמו מזוהה בתווי פניו של נקדימון עומד בראש הפירמידה של הפסל השנוי במחלוקת, בעל קומפוזיציה מאוד יוצאת דופן ופני שטח מחוספסים של פסל לא גמור. ככל הנראה מיכלאנג'לו לא היה מרוצה מאיכות השיש ושבר כמה מהגפיים של הפסל ונטש אותו לא מוגמר. באנדיני רכש אותו מאוחר יותר ושכר פסל שידביק וישלים את הגפיים החסרות. ההדבקות עדיין ניכרות בפסל.
קראוואג'ו לקח את הטוויסט המורבידי של מיכלאנג'לו והוסיף לו:
ב-1609-10, שנה לפני מותו, מצייר קראוואג'ו את דוד אוחז את ראשו הכרות של גוליית. הראש הזה הוא של קראוואג'ו עצמו: העיניים הבולטות, הפה הפעור, הלסת השמוטה, כל אלה הם תווי פניו של הצייר שבמידה רבה חזה כאן את מותו שלו. תווי פניו של דוד מזוהים עם אלה של צ'קו, האסיסטנט הצעיר של הצייר שהיה גם מאהבו (והיה לצייר בפני עצמו). דוד מתבונן בראשו של גוליית ללא שמחת הניצחון המצופה אלא דווקא בעצב וחמלה. חרבו השלופה סמוך לחלציו מרמזת על יחסים הומואירוטיים.
ברנסנס הפלמי גם כן נהגו הציירים להכניס את דמותם לציור, אולם זאת באופן מוכמן ווירטואוזי, כזה המדגיש את רמת המקצוענות שלהם.
ון אייק – מי מציץ מהמראה?
על הדיוקן של הזוג ארנולפיני נכתב לא מעט, גם על ידי, ולכן לא אנתח כאן את כל הציור שמלא בסימבוליקה וחידות. נתמקד בבמראה הקמורה התלויה על הקיר בין בני הזוג. הציור עצמו לא מאוד גדול (60X82 ס"מ) וצריך ממש זכוכית מגדלת כדי לראות את כל הפרטים, מעניין איך ון אייק צייר אותם. מסגרת המראה מעוטרת בעשר סצנות נוצריות ואילו המראה עצמה משקפת את החדר של הזוג ארנולפיני על החלון ששופך אור מחד והבדים העשירים מנגד. במרכז ניתן לראות את בני הזוג מגבם מברכים את העומדים בפתח. על פי חוקרים אלה דמויותיהם של ון אייק ועוזרו.
קלרה פיטרס – אי אפשר להתעלם ממי שמביט בך ממרכז הקנווס
פיטרס היתה מציירות הטבע הדומם המוכשרות והמבוקשות של זמנה. ציירים נהגו להפגין את היכולות הטכניות שלהם בבחירה של שילוב מרקמים שונים, ציור שקיפויות של נוזלים, כלי זכוכית, כסף וכו'. במספר ציורים בהם הציור כלל מתכת מבריקה כללה פיטרס את השתקפות דיוקנה. כאן ניתן לראות זאת על מכסה כד היין ועל גבי הפיתוחים של אחד מגביעי הכסף, בו היא מופיעה אוחזת פלטת צבעים ומכחולים. זו היתה מעין חתימה, שכנראה היתה חשובה מאוד לפיטרס, שכן חזרה על כך לפחות שמונה פעמים, על פי מומחים מהפראדו. אני מניחה שהיה לכך גם קשר להיותה אישה – היא הפכה את נוכחותה לממשית והכניסה את דמותה למקומות שהיא בעצמה כנראה לא היתה יכולה להגיע אליהם.
רמברנדט – האיש בעל אלף הפרצופים
אנחנו כבר יודעים על חיבתו הרבה של רמברנדט לדיוקנאות עצמיים, שהיו אמצעי לרפלקציה עצמית כמו גם נושא זמין ונוח לאימון. בחלק מהציורים רבי המשתתפים שצייר ניתן לזהות דימיון בקרב חלק מהדמויות לתווי פניו של רמברנדט. לא ברור אם זו היתה כוונתו הראשונית או שהיו חסרים לו מודליסטים ועל כן במודע או שלא במודע צייר את המוכר לו מכל – פניו שלו.
בציור ישו בסערה בים כנרת ישו יושב בירכתי הסירה שקט ושליו בעוד סביבו סוער הים והאנשים מאבדים את קור רוחם. במרכז הסירה, על סף איבוד עשתונות, מביט אלינו גבר האוחז בראשו באימה. זהו רמברנדט.
זהו הציור הימי היחיד שרמברנדט אי פעם צייר והוא אינו בידינו למרבה הצער. הוא היה חלק מהאוסף של איזבלה סטיוארט גארדנר, וב1990 נגנב לילה אחד יחד עם 12 ציורים אחרים, במה שידוע עד היום כשוד האמנות הגדול ביותר בהיסטוריה.
הפוליטיקה של ז'אק לואי דויד:
דויד היה אחד הציירים הפוליטיים ביותר בהיסטוריה: הוא היה מראשי המהפכנים במהפיכה הצרפתית, האחראי על התעמולה היעקובינית, אליה גייס את אמנותו, ציורים כמו מות מארה היו חלק מהדרך שלו להשפיע על דעת ההמונים. למרבה צערו, הדברים לא התגלגלו כפי שהתכוון, אבל זה לא השקיט את שאיפותיו הפוליטיות. כאשר נפוליאון עולה לשלטון הוא הופך להיות הצייר הרשמי שלו. כאן הוא מצייר את טקס ההכתרה הדרמטי של נפוליאון – נפוליאון מכתיר את עצמו לקיסר ומעניק כתר לאישתו ז'וזפין בקתדרלת הנוטרה דאם בפריס.
הציור העצום תלוי באולם מרכזי בלובר, כשהאנשים מופיעים בו בגודל טבעי. על המרפסת המשקיפה, בין אצילים ואחרים, ניתן לראות את דמותו של דויד עצמו רושמת את המאורע באינטנסיביות.
יום כיפור של מאוריצי גוטליב
ב-1878, והוא בן 22 בלבד, מצייר מאוריצי גוטליב את הציור הנודע ביותר שלו – יהודית מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. זו הפעם הראשונה גוטליב היהודי פולני מצייר ציור אקדמי גדול מימדים (192X245 ס"מ) והוא מקדיש אותו לנושא יהודי עם הקשרים לאומיים.
נהוג לזהות את הגבר הצעיר במרכז עם כתונת הפסים הצבעונית כגוטליב, אולם הוא מופיע בתמונה עוד מספר פעמים – הדמות הימנית ביותר בחלק התחתון של נער הלומד תורה היא של גוטליב הנער, משמאל לדוכן למטה מצוייר ילד לבוש בהידור ולצווארו תליון הדומה לזה של גוטליב הגבר – זהו גוטליב בילדותו. בציור מופיעה גם דמותה של לאורה, ארוסתו של גוטליב, פעמיים בעזרת הנשים (שנייה ושביעית מימין).
מה שמצמרר במיוחד הוא האופן בו חזה גוטליב את מותו שלו בטרם עת - במרכז התמונה אוחז הרב בספר התורה עליו רקום באותיות עבריות לזכרון נשמת המנוח משה גאטיליעב (שמו של מאוריציו גוטליב בכתב יידיש).
נהניתם מהפוסט? למדתם משהו חדש?
סמנו לב אוהב והעבירו למישהו שישמח לקרוא גם
Comments