השבוע חגגו ברחבי העולם את האלווין, שהפך ברבות השנים למפגן שמח ומסחרי למדי, אבל זה לא תמיד היה כך. שורשיו של החג הזה הרבה יותר אפלים ונעוצים במסורות קלטיות קדומות שבאות לציין את בואו של החורף ואיתו החושך ששולט ברוב שעות היממה. בימי האפלה הארוכים של החורף נהוג היה לחשוב כי הנשמות והשדים יוצאים לשוטט על פני האדמה והרוחות הרעות נוטות להשתלט על העולם. על מנת להערים עליהן, יצאו בחשיכה מחופשים לשדים ורוחות רפאים, על מנת שהרוחות הרעות לא יבחינו בחוגגים ויזיקו להם. ברבות הדורות המסורת הזו נמזגה אל הנצרות והתחברה לליל כל הקדושים (שלכל אחד מהם יש סיפור מצמרר משל עצמו) וכך התפשט בעולם, עד שהיום אפילו בישראל חוגגים את החג הזה.
אני אמנם פחות מתחברת לרוח החג הצרכני הזה, אולם הוא העלה בי מחשבות לגבי המקורות שלו - האפלה והמקברה. אלה נמצאים בחיים של כולנו בצורה זו או אחרת, אולם אנחנו נוטים להדחיק אותם. על האמנות בכלל נהוג לחשוב כמקור ליופי וערכים חיוביים, אבל כשהתחלתי לחפש פתאום מצאתי עצמי טובעת בשטף דימויים אפלים ומפחידים מתקופות שונות. הבאתי לכם כאן כמה נבחרים:
פיטר ברויגל האב ידוע בסצנות הכפריות הרחבות שלו, שמהוות מעין פנורמה המורכבת משלל התרחשויות המערבות עשרות ולפעמים גם מאוד דמויות. לרוב מדובר בחגיגה כפרית, קציר או החלקה על הקרח, אבל ב-1562 הוא יוצר ציור שונה מאוד - ניצחון המוות שמו. על רקע גלי מגפות ששטפו את צפון אירופה ואיתם הפחד מהמוות המתפשט והבלתי נראה, מצייר ברויגל סצנה שעונה לכל המאפיינים של הציור שלו עד כה, אולם היא מצמררת. בציור ניתן לראות צבא של שלדים שמגיע וכובש את הכפר. בעומק הציור ניתן לראות את הצבא נע באופן מסודר, אולם בתוך הכפר השלדים משתוללים וגורמים לזוועות, כל אחד באופן יצירתי אחר. ברקע שריפות, אוניות טבועות וגבעות חשופות ואנשים מתים במיתות משונות.
פרנסיסקו דה גויה היה מגדולי הציירים הספרדים והוא היה עד לתהפוכות פוליטיות רבות כמו גם שפיכות דמים בעת מלחמה ורדיפות האינקוויזיציה הספרדית. ב-1819 הוא פורש לוילה שרכש מחוץ למדריד שנקראה וילה דל סורדו (ווילת החירש, על שם הבעלים הקודם, אולם מתאימה גם לגויה שהחל להתחרש בעקבות מחלת חום קשה שפקדה אותו). גויה הולך ומסתגר בווילה הזו ומבלה את ימיו בציור על קירותיה. תחילה היו אלה ציורים מגוונים ונעימים, אולם עם התדרדרות מצבו הנפשי, אלה הפכו לקודרים יותר ויותר. ציורים אלה, 14 במספר, מכונים "הציורים השחורים" ויותר משהצבע השחור שולט בהם, שולטים בהם קדרות ואופי סיוטי. את הציורים הללו צייר גויה בין 1819 ל-1823 על קירות הבית באופן חופשי וללא הזמנה (רוב ציוריו המוכרים היו הזמנות עליהן קיבל תשלום) ועל כן מהווים הצצה לנפשו של האמן. אין לנו כל תיעוד לגבי הציורים הללו, מה היו מחשבותיו של הצייר או אפילו איך קרא להם. רק 50 שנה מאוחר יותר הועברו הציורים מהקירות אל הקנבס ומומחים שונים ניסו לפענח את הנושאים שגויה בחר לצייר.
המפורסם מבין הציורים האלה מכונה סאטורן בולע את בנו והקונצנזוס סבור כי הוא מתייחס לאגדה מהמיתולוגיה הרומית (המבוססת על היוונית) לגבי סאטורן שקיבל נבואה שאחד מילדיו יהרוג אותו כפי שהוא הרג את אביו אוראנוס. על מנת להימנע מהתממשות הנבואה סאטורן אוכל את ילדיו. כמו שאתם בטח מתארים לעצמכם, זה לא עזר לו. כיום יש גם מומחים החולקים על פרשנות זו ומזהים חוסר תאימות בין הציור לסיפור. כך או כך, מדובר בציור מצמרר של יצור כמעט מפלצתי שעיניו פעורות באימה וטירוף והוא אוחז בפראות גוף אדם נטול ראש ויד ומגיש אותו לפיו הפעור בתאוותנות. הציור הזה הוא באמת חריג ובמיוחד בנוף התקופה של גויה והוא ממשיך להעביר חלחלה במתבונן גם מאות שנים מאוחר יותר.
חמש שנים לפני מותו מצייר פול סזאן פירמידה של גולגלות. המאסטר של הטבע הדומם מחליף את אדמדמות התפוחים וקימורי האגסים בגולגלות אדם מדכאות, במסר שאינו משתמע לשתי פנים. סזאן בוחר בפאלטה מונוכרומטית של אפורים וחומים, הוא לא מאפשר לנו להסיט מבט - הגולגלות תופסות את כל הקנבס וניצבות במרכז הקומפוזיציה, להבדיל מציורי הטבע הדומם האחרים שלו.
באותה תקופה סזאן כבר מבוגר וחולה והמוות העסיק אותו, כמו שניתן להסיק מכתביו ומכתביו. ככל הנראה למותה של אימו ב-1897, שהיתה דמות תומכת ומרכזית בחייו, היתה השפעה מכרעת.
ב-1940 מצייר סלבדור דאלי את ״פני המלחמה״ בהשפעת זוועות מלחמת האזרחים בספרד. אמנם מלחמת העולם השנייה היתה כבר בעיצומה אולם ככל הנראה היתה לה פחות השפעה במקרה זה. בהתאם לסגנונו הסוריאליסטי המזוהה, דאלי מייצר מחזוריות בתוך הציור: במרכז הקומפוזיציה גולגולת שנסוכה עליה הבעת אימה והיא מוקפת בנחשים רעבתנים. מתוך חללי הפה והעיניים של הגולגולת ניבטות גולגלות נוספות שגם להן בתורן גולגלות בחללי העיניים והפה. זהו אחד הדימויים הקודרים ביותר שיצר דאלי והוא מעביר היטב את אימת המלחמה.
תיאודור ג׳ריקו יצר כמה דימויים שנחרטו ונכנסו לתולדות האמנות, ביניהם הציור ״ראשים ערופים״ הינו יוצא דופן. ציירים רבים מימי הרנסנס ואילך השתמשו בגופות מבתי חולים וחדרי מתים על מנת ללמוד את רזי האנטומיה שיאפשרו להם לצייר את גוף האדם באופן נאמן. ג׳ריקו לקח מבית סוהר ראש של אחד האסורים שהוצא להורג בגיליוטינה ולצידו צייר ראש של אישה, שהיתה בין החיים, אולם הוא צייר את ראשה ככרות. ההתבוננות בראשים הללו מצמררת הודות לפרטים שמתאר ג׳ריקו - הפה הפעור קמעה כמו מבקש שאיפה אחרונה של אוויר, העיניים שקועות בחוריהן והצבעוניות הכללית נעה על הטווח שבין כתמתם לירוק, עקב תהליך הריקבון. הציור מעלה למודעות את המציאות הפוליטית של אותם ימים, בהם צרפת היתה במערבולת של אחרי פרוץ המהפכה ואנשים רבים הוצאו להורג על ידי הגיליוטינה. עוד על התקופה הזו ניתן לקרוא בפוסט על מות מארה.
לא הרבה ידוע לנו על הירונימוס בוש, אבל מה שבטוח הוא שהיה לו דמיון מאוד מפותח. בטריפטיך "גן התענוגות הארצי" מתאר בוש בפאנל השמאלי את בריאת האדם והחיות בגן העדן, בפאנל המרכזי את התענוגות הרבים והמשונים שהיו לבני האדם בגן העדן ובפאנל האחרון ככל הנראה את הגיהנום. זו כמובן לא הפעם הראשונה שמציירים את גן העדן והגיהנום, אולם רמת הפירוט ויצירתיות ההמצאה הופכות את היצירה הזו למיוחדת מאוד. למרות הקסם של תיאור גן העדן, נתמקד כאן הפעם באופן לא מפתיע בגיהנום. מובן שהפאלטה של בוש כאן היא קודרת מאוד והוא מתאר שריפות והריסות, כמו שעשו אמנים רבים. יחד עם זאת, כשמנסים לרדת לפרטים ולהבין מה עושה כל אחת מהדמויות בתיאור מדורי הגיהנום, נתקלים בבעיה. בוש מתאר לנו יצור שחציו אדם וחציו ציפור הבולע אדם, חזיר הלבוש כנזירה, אדם הנרמס על ידי מנדולינה ועל אחוריו כתובים תווים מהם שר תפלץ כלשהו, שתי סירות באוויר מהן צומחים גזעים ההופכים לרגליים המחוברות לגוף מעוגל וחלול בתוכו יושבים אנשים ואליו מחובר ראש ענק המביט לאחור בעצב ועל ראשו מעין תהלוכה מוזרה. אלה רק הדברים שהצלחתי לתאר. זה נהיה יותר ויותר מוזר ויותר ויותר מפחיד. מדהים לחשוב שאת מה שעשה בוש בין 1490 ל-1510 עשו כמעט 500 שנה מאוחר יותר. קראו לזה סוריאליזם.
באמנות העכשווית ניתן למצוא לא מעט זוועות, כיוון שבעידן הנוכחי יש הרבה פחות נושאים שהם טאבו מצד אחד ומצד שני סף הגירוי שלנו כצופים מאוד עלה ולכן יש לפעמים צורך לנקוט בטקטיקה של זעזוע על מנת לעורר אותנו ולזכות בתשומת ליבנו. אמנים כמו דינוס וג'ק צ'פמן בוראים יצורים מוזרים ומזעזעים, אמנים כמו בוריס לוריא מחיים את זוועות השואה ועוד ועוד. בכל זאת אני רוצה לציין כאן במיוחד את דמיאן הירסט, שרוב גוף העבודה שלו, שהתפרס על תחומים וסדרות רבים, עוסק בבסיסו במוות. זה ניכר בעבודות הפרפרים שלו, בעיסוק בתרופות ומחלות וכמובן בגולגולת שציפה ביהלומים רבים. אולם הסדרה שבעיניי הכי מעוררת פלצות היא זו של בעלי החיים המשומרים במיכלי זכוכית ענקיים מלאים בפורמלין. המפגש הקרוב הזה עם בעל חיים גדול, לפעמים נדיר, שמת אבל נמצא במצב מושהה, הוא מאוד קשה בעיניי.
Comments