עולם האמנות עסוק בתקופה זו בתיקונים היסטוריים חשובים, והדבר ניכר מאוד בלוח התערוכות בכל בירות העולם. גם בלונדון רוב התערוכות במוזיאונים ובגלריות הוקדשו לאמנים שחורים, אמנים מהפריפריה הגלובלית או לאמניות, לרוב כאלה שכבר אינן בין החיים (פירטתי על כך בניוזלטר שנשלח בשבוע שעבר). יש שאומרים בתסכול שלאמן לבן מהשורה אין כמעט סיכוי להצליח ולהציג היום, ואולי זה נכון. כמו תמיד הדברים נעים כמטוטלת, עם תיקון חריף לפני התייצבות בנורמה חדשה.
חריג בולט הוא ג'ון סינגר סרג'נט, שהוקדשה לו תערוכה מיוחדת בטייט בריטן, שהתמקדה בקשר שלו לאופנה, כפי שבא לידי ביטוי בציורים - תערוכה שגרמה לי לחשוב על יערה קידר הנהדרת. לצד הציורים השכילו אוצרי התערוכה להציג פרטי לבוש המופיעים בהם והפכו את החווייה לעשירה ומהנה יותר.
מי אתה ג'ון סינגר סרג'נט?
סרג'נט עצמו הוא דמות מרתקת למדי – הוא בן לזוג אמריקאים אמידים שעברו לחיות באירופה ונעו בין בירותיה בהתאם לנטיות האמנותיות של האם והבן. כבר מנערותו התחכך סרג'נט הצעיר בשמנא והסלתא של החברה, שבאה לעשות את הגראנד טור באיטליה ובמקומות אחרים וקיימה מעין קהילת אקספטים שחבריה כל הזמן באים והולכים. פירוש הדבר הוא שהיו לסרג'נטים חברים בכל מקום, אולם כשהחליט ג'ון שהוא באמת רוצה להצליח בקריירת הציור שלו, היה ברור שצריך לעבור לפאריס.
באופן טבעי התברג סרג'נט כצייר חברה, מה שכונה society painter. בני החברה הגבוהה היו החברים שלו, המילייה שאליו השתייכה משפחתו, ועל כן הם גם חשו בנוחות בחברתו ונתנו בו אמון שיתאר אותם נאמנה. הנינוחות והאמון האלה לא היו מנת חלקם של ציירים מוכשרים רבים, שבאו מרקע שונה. הוא היה משכיל בתחומי הספרות, המוסיקה וההיסטוריה וידע שפות רבות על בוריין.
למרות שפעל בעיר באותה תקופה בה פרצו האימפרסיוניסטים הוא לא חבר אליהם. בטכניקה שלו ניתן לראות משיכות מכחול פתוחות ומשוחררות, אולם התמונה המתקבלת ממרחק אינה של התרשמות כללית אלא דווקא דיוק של הרגע. הפוקוס של סרג'נט היה האנשים עצמם ולא האופן בו נופל האור. למעשה, הוא התחבר מאוד עם קלוד מונה, שאפילו הזמין אותו לצייר אצלו, אולם כשסרג'ינט גילה שלמונה אין צבע שחור הוא הגיע למסקנה שהוא לא יכול לצייר.
הצבע השחור היה במידה רבה מזוהה עם סרג'נט. היו לכך שתי סיבות: הראשונה היא שהשחור באותה תקופה היה מאוד אופנתי ורבים ממושאי הציור שלו לבשו בגדים שחורים, כך שלא ניתן היה להימלט מהשימוש בצבע הזה. השנייה היא הערצתו הרבה לצייר הספרדי דייגו וולאסקז, שנחשב בעצמו למאסטר של השחור, והשפיע מאוד על סרג'נט.
מאוחר יותר עבר סרג'נט ללונדון, שם ביסס את שמו ובילה את רוב חייו.
לשבת מול סרג'נט
באותה תקופה לדגמן כמודל לציור הצריך שעות ארוכות של ישיבה מול האמן. ציירים לא נעזרו אז בקיצורי דרך כמו צילומים, אלא ציירו מהחיים. התהליך עם סרג'נט היה ארוך למדיי: הוא נהג לפגוש את האנשים, לרשום אותם בתנוחות שונות עד שבחר את הקומפוזיציה, יצר מתווים והכנות, כל זאת לפני הציור עצמו. את הציור עצמו יצר בטכניקה המכונה 'א-לה-פרימה' ופירושה באיטלקית 'בפעם אחת'. הוא גדש את מכחוליו בצבע וצייר את הדיוקן בפעם אחת על קנווס שהכין מראש ועל בסיס הרישומים וההכנות שיצר מראש. הוא אחז את המכחולים קרוב לקצה העליון שלהם, נותן להם חופש ודינמיקה. תוך כדי הציור הוא כל הזמן נע קדימה ואחורה כדי להתבונן על האדם והציור. הוא צייר בסערה, יש אומרים שהיה מתקיף את הקנווס, נראה כמו מנצח על תזמורת בשיא הקרשנדו.
לשבת מול סרג'נט נחשב לחוויה תרבותית כיוון שהיה איש שיח משכיל ומלומד בתחומים רבים, ובסופו של דבר כמה ממזמיני הדיוקנאות הפכו לפטרונים ואפילו חברים אישיים, שאיתם בילה גם מחוץ לכותלי הסטודיו. הוא ללא ספק היה ה-צייר של החברה הגבוהה, אולם היו שביקרו אותו כמי שמתחבר עם הנובו-רישים, העשירים החדשים שביקשו להתקבל בחברה הגבוהה והשתמשו בדיוקן שלו כמעין חותמת אישור (רבים מהם, אגב, היו יהודים). זה לא היה תענוג זול. בשיאו צייר סרג'נט כ-14 דיוקנאות מוזמנים בשנה, כל אחד מהם תמורת ערך השווה של 130,000 דולר היום.
אופנה כאמצעי
סרג'נט התעניין באנשים, אבל גם ביקש להעביר משהו מהאישיות של האנשים שישבו מולו, ולשם כך השתמש באופנה, שהרי היא אחד מכלי ההבעה החשובים, במיוחד באותה תקופה, המכונה, 'לה בל אפוק', התקופה היפה. אפשר לומר שהוא היה חלוץ הסטיילינג. אלה שדיגמנו עבורו העידו כי לא פעם היה מסדר מחדש את בגדיהם, מוסיף בדים ואף מהדק בעזרת סיכות, על מנת ליצור את הדימוי שהוא רצה. כך היה במקרה של ליידי ששון (לבית רוטשילד) שביקשה להצטייר בגלימת האופרה שלה. הגלימה, המוצגת בתערוכה לצד הציור, עשויה בד טאפט שחור, מכסה את כל הגוף ומטשטשת את קווי המתאר. לצורך הציור ביקש סרג'נט מגברת ששון לקפל החוצה את הביטנה הבוהקת של הגלימה ולאחוז בה באלכסון, באופן המהדק את הגלימה לגופה ומחמיא למידותיה, ויוצר פס ורדרד עדין המתכתב עם גון פניה של הליידי.
פעמים רבות הוקסם סרג'נט מאישיותן של רקדניות ושחקניות שהופיעו על במות לונדון. זה היה במקרה של כרמנסיטה, רקדנית ספרדייה שהופיעה בכל רחבי העולם בתנועות מעוגלות ומפותלות והקסימה את הקהל. הוא הזמין אותה לדגמן לציור בבגד ההופעה שלה – חליפה צהובה בשני חלקים של ג'קט בולרו קצר וחושף זרועות בשילוב עם חצאית פעמון נפוחה, משולבת עם תחרה ורקמת זהב. כשרואים את השמלה מבינים ממה התלהב סרג'נט, וכשרואים את תנוחתה הגאה של הרקדנית מבינים ממה התלהב הקהל.
מקרה דומה היה עם השחקנית אלן טרי ששיחקה את ליידי מקבת. סרג'נט נוכח בפתיחה של המחזה מקבת' בסוף דצמבר 1888 והחליט בו ברגע לצייר את טרי לבושה ב'שמלת כנפי החיפושיות' של אליס לורה קומינס קאר. קאר היתה בין היתר מעצבת תלבושות מוכשרת שעבדה בקביעות עם טרי. סרג'נט, שהוקסם במיוחד מהנצנוץ הכחול-ירוק של כנפי החיפושיות, הדגיש בציור את הצבע הכחול, על חשבון הירוק הדומיננטי בשמלה המקורית. התנוחה הדרמטית של טרי לקוחה גם היא מהמחזה וסרג'נט לוכד את הדרמה בכישרון רב.
כמה וכמה מהציורים של סרג'נט הם בגדר עוצרי נשימה בעיניי. קשה ליישב את הרושם המתקבל מרחוק של דמות ספציפית ומדוייקת, על כל הניואנסים שבה, יחד עם ההתפרקות הכמעט מוחלטת של הדימוי לטובת הפשטה של משיכות מכחול סוערות, בהתבוננות בציור מקרוב. כזה הוא דיוקנה של הליידי גרטרוד וורנון – אשת חברה שצייר סרג'נט ב-1892. הליידי והצייר בחנו יחד כמה שמלות, ובסופו של דבר נבחרה השמלה בלבן בוהק בשילוב עם חגורה וגימורים בצבע לוונדר. האופן בו היא ישובה בכורסא, מנמיכה את סנטרה ונועצת בנו, הצופים, מבט בוטח ומתגרה, עומדים בניגוד מושלם לטוהר והתמימות שמשדרת השמלה, ובכך כוחו של הדיוקן הזה. זה גם הדיוקן שהציג סרג'נט לרויאל אקדמי שנה מאוחר יותר וזיכה אותו בחברות באקדמיה. מכאן והלאה דרך כוכבו של סרג'נט בבריטניה.
שערוריה!
למרות שדיוקנאותיו של סרג'נט נראים בעין עכשווית מהוגנים ונינוחים, הרי שלפחות בתחילת הקריירה שלו, הוא צייר כמה דיוקנאות פרובוקטיביים שניצבו בליבן של שערוריות חברתיות. זה לא היה בטעות – סרג'נט הבין שכדי לבלוט ולקדם את הקריירה שלו כצייר, הוא צריך לייצר פרובוקציה. בשני המקרים שאספר עליהם כאן, הוא בחר באופנה כקטליזטור.
את הדיוקן של ד"ר פוצי צייר סרג'נט ב-1881. פוצי היה רופא פריזאי עם שורשים איטלקים, מומחה לגניקולוגיה שנע במעגלים החברתיים של האוונגארד. בציבור הוא תמיד היה לבוש באופנתיות בחליפות שנתפרו למידתו, אולם סרג'נט לא רצה לצייר אותו באופן קונבנציונלי ושכנע אותו להציג את הפן הביתי שלו, במרחב אינטימי, לבוש בחלוק הבית האדום שלו ונועל נעלי בית טורקיות רקומות. תחת החלוק לובש פוצי כתונת לבנה שצווארונה וחפתיה המסולסלים מציצים תחתיו. השילוב של הלבן הבוהק והאדום העמוק מזכיר את לבושו של האפיפיור, ובמיוחד בדיוקן יוליוס השני של רפאל. תנוחת הידיים של פוצי מאוד מעניינת: יד שמאל תלויה על חגורת החבל של החלוק ומאיימת לפרום את הקשר, בעוד יד ימין מונחת על חזהו, סוגרת את כנפותיו של החלוק בהצטנעות כביכול. אצבעותיו הארוכות של המנתח מצויירות לעילא ולעילא. לכל אלה מצטרף מבטו המצועף של פוצי המופנה הצידה, אל מחוץ למסגרת הציור. התוצאה היא דיוקן שערורייתי שהציג את ד"ר פוצי בקונטקסט אירוטי. כולם דיברו על זה.
מאדאם וירג'יני גוטרו היתה אמריקאית שחיה בפאריס וזכתה להערצה רבה בחוגים החברתיים בזכות הלבוש הרהבתני שלה והאיפור הלבן בו כיסתה את פניה ושיוותה לעצמה מראה ייחודי, גם אם לא נחשבה ליפהפייה קלאסית. היא היתה ידועה לשימצה בפרשיות האהבהבים וסיפורי הבגידה שנקשרו בשמה. ד"ר פוצי היה זה שהכיר אותה לסרג'נט ב-1883, והצייר הבין מייד כי דיוקן של הגברת הזו יביא לו פרסום רב. הוא שכנע אותה לדגמן עבורו לציור שיהיה הומאז' ליופי שלה, לדבריו. לא היה זה דיוקן מוזמן ועל כן לא רק שלא קיבל עליו תשלום, אלא שהיה עליו לבוא אליה כדי לצייר אותה בביתה. את השמלה השחורה עמוקת המחשוף בחרה גוטרו, ואילו סרג'נט היה זה שהעמיד אותה בפרופיל בתנוחה המזכירה פסל קלאסי. ביד אחת היא אוחזת מניפה, בעוד בשנייה היא נשענת על שולחן. סרג'נט צייר אותה 'בדיוק כפי שעמדה מולו', כפי שיאמר אחר כך, כאשר אחת מכתפיות השמלה נשמטת מכתפה. גוטרו היתה מאוד מרוצה מהציור וכינתה אותו 'מאסטרפיס' במכתב לחברה. הוא הוצג בסלון הפריזאי בגני האליזה ב-1884, תחת השם Madame X והפך לסנסציה. אנשים עמדו בתור רק כדי לראות את הדיוקן וללגלג על חוסר הצניעות שהציג. אמה של גוטרו פנתה אל סרג'נט וביקשה להציל מעט מהמוניטין של בתה ולצייר מחדש את הכתפייה במקומה הראוי. סרג'נט, שלא צפה את גודל השערוריה, עשה כבקשתה (עיניכם הרואות בציור), ועזב את פאריס לטובת לונדון מיד אחר כך. מהציור המקורי נשאר לנו רק צילום כפי שהיה תלוי בתערוכת הסלון.
סרג'נט החשיב את הציור לאחת מיצירות המופת שלו ושמר אותו בסטודיו שלו עד אחרי מותה של מאדאם גוטרו, וב-1915 מכר אותו למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק.
זמנים משתנים
התערוכה מדגימה היטב את הקשר בין הציור לאופנה, כאשר ניתן לראות בפועל את השינויים שביצע סרג'נט בלבוש על מנת שיתאימו לחזון הציורי שלו. בנוסף, התערוכה נותנת הצצה לעולם שכבר לא קיים, של השקעה בפרטי פרטים של אביזרים שבימינו נס ליחם, של בתי אופנה כמו House of Worth שסיפקו תפירה עילית ובדים עשירים, כולל טכניקות להתאמת השמלות לגוף המשתנה לאורך זמן. למרבה הצער, העידן הזה תם באיבחה אחת עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האופנה הפכה למהירה יותר ויוקרתית פחות, ואילו סרג'נט עצמו איבד עניין בדיוקנאות החברה המוזמנים והקדיש את זמנו לציורי מלחמה וציורי קיר. הוא המשיך לצייר חברים קרובים, אולם לא היה לו צורך כבר להוכיח את עצמו לאף אחד.
התערוכה Sargent and Fashion מוצגת במוזיאון הטייט בריטן עד ה-7.7.24.
Comments