רונית ברנגה - מרהיב ומבעית

אני עוקבת אחרי רונית ברנגה כבר כמה שנים, מרותקת מהאופן בו היא מפיחה חיים בחומר. העבודות שלה תמיד מעוררות בי תגובה אמביוולנטית של משיכה ודחייה. הן גורמות לעונג ויזואלי ויחד עם זאת מכווצות את הבטן, גם אם לא בדיוק ברור למה במבט ראשון. ככה אני יודעת שזו אמנות טובה.

רונית פתחה בפניי את הסטודיו המקסים שלה בזכרון יעקב, בקצה שביל שעובר בבוסתן ביתי. חלל הכניסה נראה כמו שואו-רום קטן שמציג עבודות מסדרות שונות ובפנים חלל העבודה, עמוס אך מסודר. היא מקבלת אותי בחיבוק ובעיניים נוצצות, מכניסה אותי למקום הכי אהוב עליה בעולם.

היא למדה קרמיקה במדרשה אבל ידעה תמיד שהיא עושה אמנות ולא קדרות. למרות שהחומר סובל מיחסי ציבור פחות טובים בעולם האמנות, ברנגה מציגה בגלריות ומוזיאונים בכל העולם (הגלריות שלה בניו יורק, מלבורן, אסן ומינכן).

היא מספרת על תקופת הלימודים: "להיות פסל במחלקה לקרמיקה במדרשה באותה תקופה היה ממש תלוש – מצד אחד עולם האמנות לא יקבל אותי בחיים כי אני עוסקת בקרמיקה ועושה קראפט לתפיסתו, מצד שני במחלקה לקרמיקה ניסו לדחוף אותי לעשות דווקא אמנות בחומר המדהים הזה, החימר. הרגשתי שאני לא פה ולא שם. דווקא מאותו מקום החלטתי לקחת את הכלי השימושי: הצלחות, הכוסות, ולתת להם את איברי החישה – פיות ואצבעות, וכך לתת להם להגיב. מהנקודה הזו הם הפכו לאובייקט אקטיבי שיכול "להחליט" אם הוא מרשה לי להשתמש בו, אם הוא בורח מהסיטואציה. זו החלטה שלו. בכך שנתתי לו את האיברים שלי בעצם הפקעתי אותו מהשליטה שלי.

שלומית: זו היתה בעצם הסדרה הראשונה.

רונית: כן והסדרה הזו התפתחה לאורך השנים: זה התחיל ממקום של שליטה – מי מחליט על מי? מי שולט במי? לאט לאט זה השתנה, הרבה בזכות תגובות חיצוניות שקיבלתי על העבודות. פתאום המגע הפך ליותר עקרוני, ההתייחסות של הכלים זה לזה וגם העניין המיני הפך ליותר ויותר נוכח.

כשבנקסי פנה אליי החלטתי לפסל במיוחד עבור דיסמלנד סדרה של ארבעים כלים שמצויים באינטראקציה חברתית: הקומקום רכן הצלחת וכד החלב הסתכל ומיכל הסוכר בא מהצד ונוצרה מן דינמיקה קבוצתית כזו שכולם בה רוכנים כמו שומרים סוד. לקח לי ארבע שעות רק להרכיב אותם על השולחן הזה.

שלומית: מגניב לקבל פנייה מבנקסי.

רונית: לגמרי! זו היתה חוויה מטורפת לחלוטין. משהו אחר לגמרי.

אצל בנקסי ראה את העבודה שלי אוצר מניו יורק והוא גם רצה את הכלים, אבל הפעם הם שוב קיבלו טוויסט: אמרתי לעצמי: "אם כד חלב צובט קומקום, איך הבשר שלו מרגיש? איך התחושה הזו מועברת?" עניינה אותי האינטראקציה הפיזית המאוד חזקה. לסדרה הזו קראתי embraced, שזה משהו בין חיבוק לחביקה, משהו שיש בו גם רוך וגם אלימות מסויימת.

שלומית: ואיך עברת מהכלים לפסל ילדות ותינוקות?

רונית: בתקופה של תערוכת היחיד שלי בגלריה במלבורן, אוסטרליה, חזרתי לעסוק בפיגורטיבי. הפיסול של גוף בחומר מילא אותי חדווה שאני לא יכולה להסביר. עשיתי סדרה של עבודות שהתבססה על דמותה של הבת הצעירה שלי שהיתה מסתגרת עם הבובות שלה בחדר והיתה שם התרחשות מאוד אינטימית. היא בנתה עולמות של דמיון שבעיני רוחה הם היו מציאות באותו רגע. ריתק אותי המצב הזה שבו אני מסתכלת על מישהו ויכולה לראות את הדמיון שלו. בסדרה שלי הילדה שיחקה בבובות, אבל בסוף המשחק היא גורפת אותן אליה ובאותה נקודה הבובה הופכת להיות תינוק והיא תוקעת בו את האצבעות. זה מקום של אהבה, של שייכות, של צורך.

אחר כך התחלתי לבדוק את האינטראקציה בין הילדות לכלים. הכלים שלי הם תמיד סרוויס תה, שמשמש למין טקס, בו לכל כלי יש תפקיד מוגדר, וכל אחד צריך לשחק את התפקיד שלו. זו דינמיקה משחקית כזו – הכל מאוד מוגדר והחוקים מאוד ברורים. בזה משחקת הילדה וזה יוצר מתח בין הסרוויס המסודר והשביר לילדה שמביאה יצר ורוצה לבחון את המשחק הזה של המבוגרים. בחרתי ליצור את הכלים האלה דווקא כיצורים פראיים, רמשים כאלה, חסרי שיטה וסדר, וזה מעביר אותנו כבר למקום אחר: הילדה תופסת את הזחל הזה שעשוי משרשרת ספלים ובקצה יש לו פה, והוא צועק עליה והיא צועקת עליו והאצבעות שלה ננעצות בתוך הגוף שלו, ויש שם מצעד של יצורי פרא שהולך מאחוריה. זה כבר מקום אחר לגמרי של התייחסות לכלים. זה מקום אפל.

זה מעניין להציב את הצופה כמתבונן כשמשהו משוגע ומוטרף שלי יוצא החוצה. אני מאוד אוהבת להכניס תחושות מנוגדות לאותה עבודה. קצת כמו בספרות, אני אוהבת שלעבודות שלי יש הרבה רבדים ואפשר לקרוא אותן בהרבה צורות.

שלומית: על מה את עובדת עכשיו?

רונית: אני עובדת עכשיו לקראת התערוכת יחיד השנייה שאוסטרליה. בעל הגלריה רוצה כלים, אבל אני כרגיל, נעה קדימה והפעם זה כבר יבוא ממקום אחר לגמרי. אני הכי אוהבת שנותנים לי גבולות, כי בתוך הגבולות האלה אני יכולה להתפרע. את הדברים הכי פרועים שלי אני עושה תחת מגבלות. אז הפעם זה יהיה משתה. ביקשתי שישכור שולחן אוכל עתיק ועליו יהיה טקס תה והשולחן יהיה גדוש קינוחים ולקינוחים יהיו פיות: במקום דובדבן שיקשט את העוגה, יהיה עליה פה. נשאלת השאלה מי אוכל את מי? עוגות הקצפת הן שיא הנהנתנות והחושניות שמייצגות את השפע, וזו בדיוק הנקודה שרציתי לעבוד עליה. האצבעות של הכלים נדחפות לתוך הקינוחים, לתוך הקצפת. זו נקודת ההתחלה שלי. יש לי תמונה בראש אבל זה עוד צריך לצאת אל הפועל.

העבודות שלי ממש נבנות זו על זו. אני מרגישה כמו קוסם שמושך ממחטה וכל אחת קשורה לעוד ממחטה. כל פסל שאני יוצרת מביא לי רעיונות לפסל הבא.

כמה קשה לשחרר

שלומית: ספרי לי על ארטמיס שהצגת בבינאלה

רונית: ארטמיס שלי מגלמת את השניות שאני כל כך אוהבת: היא מבוססת על צלמית ארטמיס מאפסוס שחלק מהחוקרים סבורים שמדובר באלה אימהית ומכילה שדדיה הרבים נועדו להזין את האנושות, בעוד אחרים סבורים שזוהי אלת נקם ומלחמה שעונדת על חזה שרשרת של אשכי פר, האישה הרצחנית ומסרסת. הפער הזה הוא בדיוק הדבר שמפעיל אותי – רציתי שארטמיס שלי תהיה שתי הדמויות האלה בו זמנית. השדיים הרבים שלה מצויידים כל אחד בפה במקום בפטמה וברור שהם לא מזינים אף אחד אלא הם אוכלים בעצמם. במקום שתעמוד בצורה נוקשה וקפואה נתתי לה חיוך אקסטטי כזה שנראה משוחרר, אבל זה רק בכאילו כי אפשר לראות איך האגרופים שלה קפוצים ומחזיקים חזק חזק את החוטים המתוחים. היא גם היתה צבועה באופן שנראה כאילו היא עשויה מחימר רטוב, שמאפשר לך לגעת ולהותיר חותם, אבל לא – היא היתה שרופה וצבועה. זה עבד על המקום הכאילו משוחרר שהוא בעצם קונטרול פריק.

אחריה היתה סדרה של שלושה תינוקות ששוכבים על כדור ואוחזים בו חזק, ובמקום פטמה היה שם פה, ושוב חזר הדיבור על מי מאכיל את מי במערכת היחסים הזאת, שהיא באמת מאוד מורכבת. מבחינתי זה בא מהמקום האימהי שמצד אחד מגדל את הילד אבל מצד שני האימהות היא זו שמזינה ומגדלת אותנו. יש פער מטורף בין המצב שלפני האימהות לאחרי האימהות.

שלומית: את מתעסקת הרבה בתינוקות למרות שכבר הרבה זמן אין לך תינוקות.

רונית: כן, גם התינוקת היא כבר בת עשר. התחלתי לפסל תינוקות בגיל 40, מתוך התחושה שאני נפרדת. פתאום הם התפסלו לי, בלי הכנה או רעיון. אחר כך קיעקעתי אותם. היה לי ברור שכשאת מגדלת ילד את מגדלת אותו כמו שאת רואה את העולם, בתרבות שלך, בתפיסה שלך ואת מקעקעת אותו כך או כך, אם את רוצה או לא רוצה. הוא לא מודע לזה בהתחלה, וכשהוא כבר יהיה מודע לזה הוא לא יוכל בחיים להוציא את זה מתחת לעור. הוא ימשיך ויקעקע את הילדים שלו. זה היה לי מאוד ברור במערכת היחסים שלי עם אמא שלי ועם הילדים שלי, הקעקוע עובר.

שלומית: בחרת לקעקע אותם בנחש.

רונית: אני חושבת שהנחש הוא מאוד יפה והוא דמות מאוד מורכבת בתרבות – היופי, המיניות והפיתוי מול החוכמה שמיוחסת לו, סמל לריפוי ועוד. החייים מורכבים מהכל. אני לא עושה קישוטים. הנחש הוא שם אם את רוצה או לא.

שלומית: ומאיפה הגיעו שומרי הקברים?

רונית: זה היה מתערוכה שהמסגרת היתה בה מאוד מוגדרת, שזה כמו שאמרתי, מה שמאפשר לי להתפרע בלי גבולות. זה מאוד משחרר ומגרה. זו היתה תערוכה בה הפסל היה צריך לקבל השראה מפריט באוסף של המוזיאון (מוזיאון ישראל). אני נדלקתי על רוחות שומרי הקברים מהמאה ה-6 של שושלת סנג, הם פשוט היפנטו אותי. אלה שתי דמויות היברידיות נוקשות וקשוחות. נורא מצא חן בעיניי שיש מישהו שנשאר לשמור על הקברים, היה בזה משהו מאוד מנחם. בעבודה שלי ניסיתי לדמיין איך שומרי הקברים הללו בילדותם. רציתי לבדוק מה הביא אותם לתפקיד הזה, האם זו היתה בחירה שלהם? זה הגורל שלהם? הילדות היא משוחררת מהעול הזה, השאגה שלהם הופכת לחמודה, יש בהם משהו מאוד מתוק יחד עם משהו מאיים. זה התפתח לשלוש סדרות.

ביריד צבע טרי זו היתה פעם ראשונה שראיתי פיזית את ההתלהבות של אנשים, והם התלהבו מאוד משומרי הקברים, שזה היה לי נורא מוזר.

שלומית: ספרי קצת על תהליך העבודה.

רונית: יש משהו בקרמיקה, שאף פעם אי אפשר לדעת מה קורה בתנור. את שמה את הנשמה שלך, משקיעה ומפסלת. מכניסה לשריפה ואחר כך עוד שעות של התקררות, אבל את אף פעם לא יודעת מה מחכה לך כשאת פותחת את התנור. האמת שזה קורה במקרים מאוד נדירים כי אני מאוד בשליטה במה שאני עושה.

לברוא את החלל

שלומית: אני מאוד אוהבת את העבודה במוזיאון חיפה שבה הצלחת להשתלט על כל החלל, שזה לא דבר שכיח בקרמיקה, שבדרך כלל מוגבלת לאובייקטים קטנים.

רונית: אני מבחינתי הייתי משתלטת שם על כל המוזיאון. ההשתלטות היא חלק מהעניין ואני רציתי שזה ילווה את המבקר מהכניסה, אבל זה לא יצא לפועל. הרעיון היה שכשהצופה נכנס לחלל תהיה לו אינטראקציה עם הקיר של המוזיאון עצמו, לא עם עבודה שתלויה על הקיר. בפינת החדר יצרתי ריכוז גדול של פיות וככל שמתרחקים מהמוקד הם מתפזרים בחלל. העבודה הזו התחילה ממקום אחר: עשיתי את הפה הזה ורציתי לשים אותו בכניסה לסטודיו. יש לי מערכת יחסים מאוד משמעותית עם החלל הזה, זה המקום שאני הכי אוהבת בעולם ורציתי שכשאני נכנסת יהיה כאן פה שאוכל לנהל איתו שיחה. במפגש מקרי עם האוצרת של התערוכה בנושא fake news נולד הרעיון לעבודה הזו. היא קיבלה תפנית לאינטראקציה עם העולם הדיגיטלי ולהדהוד הבלתי נגמר שלו. בעצם שיעתקתי את ההתפשטות של ספאם. עבדתי במוזיאון עצמו. הכנתי בסטודיו 100 פיות ועבדתי במוזיאון כדי להטמיע אותם בקירות, חמישה ימי עבודה מלאים. כשעמדתי שם בפינה הרגשתי תעוקה פיזית כזו.

שלומית: כאילו יושבים לך על הראש.

רונית: ממש. אני דמיינתי את התחושה הזו אבל כשעמדתי שם זה הרגיש ממש חזק. זה מאפשר ראייה שונה של העבודה מכל נקודה בחלל.

שלומית: לפני כן היתה לך עוד תערוכה שהשתלטת בה על חלל

רונית: היתה לי תערוכת יחיד בבית האדום באוצרות של חגית פלג רותם. הרגשתי שהבית האדום חייב להיות חלק מהתערוכה, אני לא יכולה להתעלם ממנו.

שלומית: גם שם הקירות מדברים.

רונית: לגמרי! ואז עשיתי עבודה שמורכבת ממאה כפות ידיים שיצאו מהקירות כאילו הקירות רוצים לחוש את החלל עצמו. לקחתי חוט אחד ארוך וליפפתי באובססיביות בין האצבעות, כך שיצר מארג שלם. זה פחות נראה כשנכנסים אבל כשמתקרבים ניתן לראות את מה שנבנה שם. הכל בנוי על המתח של האצבעות - אם יד אחת מרפה הכל קורס. על הרצפה היתה דמות עם המון המון ידיים והחוט שעבר לאורך הקיר קשר גם את הידיים של הדמות. הדמות היתה הומאז' לדמות מסיפרה של מרית בן ישראל "אסור לשבת על צמות" בו מסופר על נערה מעורערת בנפשה, שבמהלך ההתפרקות הנפשית שלה היא חופרת בור בגינה, נעמדת בו, מפזרת את שיערה, מושיטה ידיה ואומרת "אני פרח". את הדמות הזו שצומחת מהרצפה, מושיטה ידיים וידי הקירות מושטות אליה, והכל נשזר יחד בחוט אחד ונקשר לשיער שלה. קראתי לה "פריחה". לתערוכה קראו "מימוזה ביישנית", על שם צמח מסוג אל תיגע בי. באורח פלא הצלחנו להביא לתערוכה את הצמח הזה, שהוא עונתי ורגיש עם פריחה קצרצרה. זה היה כל כך מדוייק ומספק.

השיחה שלנו נקטעה באורח לא צפוי ואני נאלצתי למהר הביתה לתל אביב. כל הדרך חזרה מזכרון יעקב חשבתי על איך רונית מצליחה לספר סיפורים שונים וללחוץ על כתורים רבים כל כך בלב כשהיא משתמשת בארסנל יחסית מצומצם של דימויים ואופן החיבור ביניהם הוא שיוצק את המשמעות. קצת כמו אותיות ומילים...

אהבתם? סמנו לב אדום ואוהב

צבט לכם בבטן כמו לי? כתבו בתגובות. רונית ואני נשמח מאוד לקרוא.