השנה מציינים 50 שנה למותו של פיקאסו.
רבים מחשיבים את מרסל דושאן למי שהשפיע הכי הרבה על האמנות המודרנית, בהיותו ההוגה של האמנות המושגית, אולם אין להתעלם מתרומתו של פבלו פיקאסו, שלאורך כל המחצית הראשונה של המאה ה-20 היה כעמוד אש לפני המחנה, ממציא את עצמו מחדש ומאתגר את האמנות הפלסטית בת זמנו.
כתבתי בעבר על פיקאסו ועל מערכות היחסים שלו עם הנשים בחייו והאופן בו אלו השפיעו על יצירתו. כתבתי גם על שנה מסויימת וחשובה בחייו. כעת אני רוצה להתבונן באופן רחב יותר על יצירתו. כשמסתכלים על היקף היצירה שלו וכמות יצירות האמנות שהפיק, אפשר לחשוב שמדובר ביצירה של כמה וכמה אנשים. יותר מזה, היצירות עצמן נבדלות זו מזו לאורך הזמן בסגנונן כאילו מדובר בלפחות ארבעה אמנים שונים.
הוא לא היה קדוש ואולי גם לא היה נחמד, אבל הוא היה בעל אחד המוחות הכי יצירתיים שהילכו על הכדור הזה, ועל כך מגיעה לו הוקרה עמוקה. אני אישית מכירה כמה וכמה אמנים שמושפעים עד היום, חצי מאה לאחר מותו, מיצירתו של פיקאסו, וזה אומר הרבה.
את היצירה של פיקאסו ניתן לחלק לתקופות וסגנונות ומעניין לראות את ההתפתחות ביניהן, שלאו דווקא היתה לינארית:
התקופה המוקדמת (עד 1900):
פבלו רואיז פיקאסו נולד ב1881 למשפחה זעיר בורגנית שהאמנות היתה עמוד התווך שלה. אביו היה צייר (שהתמחה בציור יונים) ומורה לציור, אשר זיהה את כישרונו של בנו וטיפח אותו באדיקות. באותה תקופה פבלו הצעיר מפליא לצייר ציורים ריאליסטים, בהתאם לזרם השולט באותה תקופה באירופה. כבר בגיל 15-16 הוא הצטיין בציור אקדמי. תחילה התמקד בנושאים היומיומיים – טבע דומם, דיוקנאות של חברים ובני משפחה. בשלב מאוחר יותר לקח על עצמו אתגרים בציור ציורי ז'אנר – ציורים בהם מתוארת סצינה בה משתתפות מספר דמויות וישנם משמעות או סיפור מאחוריה. גם כאן הגיע פבלו הצעיר להישגים חסרי תקדים ביחס לגילו.
החל מ-1897 ציוריו מראים השפעה של אימפרסיוניזם ואמנים פוסט- אימפרסיוניסטים. הציור נותר ריאליסטי, אולם משיכות המכחול פתוחות יותר והמבע רך פחות. ניתן לזהות השפעות של טולוז לוטרק ואדוארד מונק, שמקדמות אותו אל עבר האוונגארד.
התקופה הכחולה (1901-1904):
פבלו הצעיר מחליט לעבור לפאריס, מעוז האוונגרד באותה תקופה. הוא לוקח לעצמו את שם נעוריה של אימו, פיקאסו, שהרי צייר אחד בשם רואיז כבר יש במשפחה. הוא חי בפאריס כדלפון במעין קומונה של ציירים עניים ונחשף לדלות ומצוקה. ב-1901 חברו הטוב קסחמאס, איתו הגיע לצרפת, מתאבד בעקבות אהבה נכזבת. במשך שלוש השנים הבאות הציור של פיקאסו הופך קודר. הגוונים השולטים בו הם הכחולים והצבעוניות קרה. נושאי הציור שלו מלנכוליים: נגן הגיטרה מוכה השיגרון, לוגמת האבסינת, מקבצי נדבות ועוד. הוא נוטש את הסגנון הריאליסטי ודמויותיו הופכות לזוויתיות יותר, לעיתים מופיע קונטור כהה המגדיר את צלליתן. זו היתה אחת התקופות הקשות בחייו של פיקאסו והיא מכונה 'התקופה הכחולה' על שם הגוונים והלך הרוח שבה.
התקופה הורודה (1904-1906):
בסוף 1904 פיקאסו פוגש את פרננד אוליבייה והאהבה במידה רבה מוציאה אותו מהדיכאון שהיה שרוי בו. הגוונים הכחולים מפנים את מקומם לוורודים וכתומים. סגנון הקו ממשיך את התקופה הקודמת, בציור שטוח וחסר עומק לרוב, אולם כעת הוא מרבה לתאר את הלוליינים, הליצנים ושאר הדמויות אליהן נחשף בהתיידדו עם אנשי קרקס מדראנו שחנה סמוך למונמרטר. גופם דק, גפיהם מוארכים ומפרקיהם זוויתיים. הם נמצאים בשולי החברה אולם על פניהם לרוב הבעת השלמה.
התקופה האפריקאית (1906-1909):
ב-1906 פיקאסו עובד על הדיוקן של גרטרוד שטיין, מי שהיתה מיטיבתו ואחת האספניות הראשונות שלו. הוא צייר ומחק וצייר את דיוקנה כ-80 פעמים. התוצאה לא היתה דומה לה. זוהי היצירה הראשונה בה אנחנו רואים עדויות לדפורמציה. ב-1907 נחשף פיקאסו לראשונה לאמנות אפריקאית ואושיאנית במוזיאון הטרוקדרו ותערוכות אתנוגרפיות שהשפיעו עליו עמוקות (אולי נפתח את זה בהמשך). פסלי האלילים ה"פרימיטיביים" והמסכות ה"מוגזמות" הרשימו אותו מאוד. היותם אובייקטים שטמונים בהם כוחות חזקים ולא היו אמצעי קישוטי גרידא, תאם מאוד את האופן בו פיקאסו ראה את האמנות ככלל.
בשיאה של אותה תקופה צייר פיקאסו את 'העלמות מהאביניון', ציור גדול עליו עבד במשך שנה, שבקומפוזיציה הסופית שלו כולל חמש דמויות נשיות בעירום שפניהן וגופן מפושטים לכדי תצורה של אלילות אפריקניות. על אף שלא זכתה להצלחה מסחרית מיידית, היה ברור כי היצירה הזו מבשרת סגנון חדש ואף תקופה חדשה. היום נהוג להתייחס לציור זה כנקודת ההתחלה של האמנות המודרנית.
הקוביזם:
גם הדיוטות יודעים היום לדקלם כי הישגו המשמעותי והידוע ביותר של פיקאסו הוא הפיתוח של הקוביזם יחד עם ז'ורז' בראק (שכמעט נשכח ומעטים מכירים אותו). הקוביזם היה לביטוי הכי דרמטי של פירוק הדימוי וההפשטה שלו. ניתן לראות את הניצנים לכך כבר בתקופה האפריקאית.
הקוביזם נחלק אצל פיקאסו לשתי תקופות:
הקוביזם האנליטי (1908-1912):
בתקופה הזו ציוריו של פיקאסו הם מונוכרומטיים, נעים על פאלטה של חומים, אפורים ולבנים. את הדימוי הוא מחלק למנסרות וצורות גיאומטריות לא סגורות העולות זו על זו. הרעיון שעומד מאחורי ציורים אלה הוא תיאור האובייקט מזוויות שונות, לתת את התחושה של המהות ולאו דווקא הקונטור החיצוני המזוהה. בפועל, קשה לעיתים לזהות את האובייקט בציור, אלא בזכות רמזים קטנים כמו עין או צוואר גיטרה. בתקופה זו קשה מאוד להבדיל בין הציורים של פיקאסו ובראק, שעבדו יחד באותו סטודיו בצמוד והשפיעו רבות זה על זה.
לדידו של פיקאסו, יש להשתחרר מהצורך לחקות את הטבע ולצייר באופן הדומה ביותר לחיים. הציור נותן לנו כלים כמו מישור, קו, צבע ואור, ואיתם הצייר בונה את הדימוי. מאטיס ידוע בכך שהתמקד בצבע במסע השחרור מהריאליזם, בעוד פיקאסו ובראק השתמשו בצורה באותו המסע בדיוק.
הקוביזם הסינתטי (1912-1914):
בתקופה זו הדימוי מפושט עוד יותר לצורות גיאומטריות בודדות בצבעוניות מגוונת. החידוש העיקרי, שיש לו השפעה רחבה על האמנות עד היום, הוא השימוש בקולאז': פיקאסו משתמש בפיסת חבל, חתיכת קרטון, גזיר עיתון ועוד חומרי יומיום פשוטים ומשלב אותם ביצירה שלו. זו הפעם הראשונה שדבר כזה נעשה, והחיבור הזה, הסינתזה, הוא שנתן לזרם הזה את שמו.
הקוביזם היה בשורה כל כך גדולה עד שהוא סחף אחריו אמנים רבים אחרים, שהחלו ליצור בסגנון זה. ביניהם ניתן למנות את חואן גרי, זא'ן מצינגר ורבים אחרים. עד כדי כך החל הסגנון להיות רווח שפיקאסו חיפש לעצמו את הדבר הבא. החיפוש הזה ארך זמן וברקע השתוללה באירופה מלחמת עולם, כך שיש פער בין התקופות.
התקופה הנאו-קלאסית (1917-1925):
שהותו של פיקאסו ברומא השפיעה עליו רבות. החשיפה מיד ראשונה לפלאי הרנסנס והבארוק החזירו לו את ההתפעלות וההערכה לאמנות קלאסית פיגורטיבית. בד בבד הוא פגש באותה עת את אולגה קוקלובה, הבלרינה הרוסייה שהפכה לאישתו הראשונה, והיתה בעלת טעם שמרני יותר באמנות וסירבה שיצייר את דיוקנה בסגנון קוביסטי או אפריקאי. באופן אישי אני סבורה כי גם למלחמה היתה השפעה על פיקאסו – בתקופה של מהפכות, לחימה עקובה מדם וחוסר וודאות סביר שחיפש את המוכר והבטוח, וכך גם הקהל שלו.
בתקופה זו חוזר פיקאסו אל הציור הפיגורטיבי. בראשית התקופה הוא חוזר לנושא האהוב עליו, ארלקינו, לצד דיוקנאות שונים, בעיקר של אולגה. בתחילת שנות ה-20 הוא מתמקד בסצנות על חוף הים. הדמויות שלו גדולות וכבדות, נדמות כפסלים לפעמים, והצבעוניות חיה ועזה.
התקופה הסוריאליסטית (1925-1932):
התנועה הסוריאליסטית החלה להתפתח באירופה באותה תקופה וכללה סופרים, משוררים, הוגים וגם כמובן אמנים פלסטיים, תחת ההנהגה של אנדרה ברטון שהוציא את ביטאון התנועה. פיקאסו התקרב לברטון וראה ערכים משותפים עם התנועה. הוא מתחיל לצייר מהדמיון, מתאר חלומות בהם הדמויות מרחפות, האובייקטים לא מוגדרים וצורות שונות מרכיבות את הקומפוזיציה, הפעם, להבדיל מהקוביזם, מדובר בצורות מעוגלות, אמורפיות ובעלות נפח לעיתים.
השפעה משמעותית נוספת באותה תקופה היא המפגש עם המוזה החדשה שלו, מארי-תרז וולטר, שהופכת להיות למושא רוב ציוריו בתחילת שנות ה-30. היא מטעינה אותם באנרגיה חושנית חדשה וצבעוניות ייחודית של סגול ותכלת לצד צבעים בוהקים אחרים. על השנה המרתקת 1932 אפשר לקרוא כאן.
התקופה המאוחרת (1933-1973):
עד כה הדברים היו ברורים יחסית והחלוקה לתקופות מובהקת למדי. מכאן הדברים מתחילים להסתבך.
פיקאסו כבר אמן מוכר ומוערך בשנות ה-50 לחייו והוא פחות שואף לחדש ולהיות אוונגארד. הוא שואב השראה מהתקופות השונות בחייו ונותן להן ביטוי ביצירתו בארבעת העשורים האחרונים בחייו, ללא סדר מסויים. הוא מרבה להתנסות במדיומים שונים ויצירתו נפתחת לפיסול וקרמיקה, שהוא שואב מהם הנאה גדולה. מעמדו בעולם האמנות והפיכתו למותג עוד בחייו, מאפשרים לו חירות. כמעט כל דבר שיעשה מתקבל בתשואות.
חייו האישיים של פיקאסו הופכים להיות מורכבים יותר, כשהוא מתנהל בין הנשים בחייו, עושה ילדים ונותן דעתו על הפן הכלכלי. כל אלה כמובן מקבלים ביטוי גם ביצירתו. על כך בהרחבה בכתבה הזו.
בסיכום מעל שמונה עשורים של יצירה, מתגלה בפנינו דמותו המורכבת של פיקאסו האמן, שהקדיש מחצית מחייו לחיפוש אחר הדבר הגדול הבא, להיות האוונגארד במשמעותו המילולית – אוונט=לפני גארד=מחנה, כלומר להיות תמיד לפני המחנה ולפרוץ גבולות חדשים. הוא עשה זאת באופן דרמטי שהשפיע על כל מהלך האמנות במאה ה-20. גם במרחק של 50 שנה מאז מותו אי אפשר שלא להתפעל מחדשנותו וגאוניותו.
אהבתם את הכתבה?
שתפו וסמנו לי לב
תגובה נוספת לפיקאסו:
לדעתי פיקסו הוא אבי האמנות המודרנית והמופשטת. תמונתו העלמות מאבינייון סימנה את הבריחה מהציור הריאליסטי ונדידה למחוזות חדשים, כאשר כל סוגי האמנות המודרנית על כל ענפיה (כולל ה'רדי מייד' - ראי ראש השור מכידון ומושב אופניים!), ולדעתי המהפיכה שהוא מייסדה, בחופשתו בכפר בספרד ב-1909 כמדומני, ביחד עם ג'ורג' בראק (אמן עלוב לדעתי, פרט לכך ש'היה שם') היא לא פחות חשובה, בשטח האמנות כמובן, מהתיאוריות החדשניות של אינשטיין ששלושת המאמרים מ'שנת הפלאים' שלו -1906 ששינו את עולם הפיזיקה והמתימטיקה.
מרסל דושאן היה בין הדאדאיסטים (שנות השלושים) מראשוני ה'רדי מייד' שלו- המשתנה ובית הכיסא שנועדו בין השער להשתין ולחרבן על האמנות ה'בורגנית' דאז. . .
איציק
על הקוביזם: פבלו גונזלס, חבר של פיקסו ופסל אמר לכאורה מפיו של פיקאסוכי בקוביזם ניסו להראות את כל הצדדים של המושא, כגון בציור של קאהןויילר ועוד, ניחא. בעניין זה הצילומים של דיוויד הוקני מהמקדש בקיוטו ושאר צילומים מורכבים היו מימוש של הרעיון.
בנוסף, הספר הטוב ביותר שקראתי על פיקסו היה של אריאנה הפינגטון. שווה קריאה
בהצלחה, ותודע על הפוסט הנהדר והמקצועי שלך
איציק