כיכר הצילום

בצעד יוצא דופן ואמיץ החליטו היזמים של פסטיבל הצילום PHOTO IS:RAEL שלא לבטל את הפסטיבל השנה ואף לא להמיר אותו לפרוייקט דיגיטלי, כמו שקרה למיזמים רבים וטובים אחרים בצילה של הקורונה. מאוד אהבתי את החשיבה מחוץ לקופסא שהביאה אותם דווקא אל המרחב הציבורי, ואל לא אחרת מאשר כיכר המדינה. הכיכר הזו, הידועה בהיותה מעוזן של חנויות היוקרה, שבעבר מרכזה היה כר דשא חצי פראי ובימים אלה נפער במרכזה בור עצום והחנויות בהיקפה רק עכשיו מתעוררות מתרדמת ארוכה. על גבו של הקיר ההיקפי הסובב את אתר הבנייה העצום, מתחו אנשי הפסטיבל יריעות פלסטיות עמידות בגשם, עליהן הודפסו 90 תערוכות הפסטיבל.

כמו בכל שנה, הפסטיבל מציג צלמים ותערוכות מכל העולם בשילוב עם פרוייקטים חברתיים וכן תערוכות אורחות של צלמים מקומיים. בין היתר מוצגים 20 המועמדים הסופיים לפרס מיתר וכן תערוכת היחיד של הזוכה מהשנה שעברה. השנה זוהי גלוריה אויזרבאל עם הפרוייקט Woman Go No’Gree. אויזרבאל, צלמת לבנה ספרדיה, נסעה לניגריה, שם היא חוקרת את משמעויות הקולוניאליזם התרבותי מחד והניכוס התרבותי מאידך. היא מתמקדת במגדר ובאופן בו הגדרות המגד המערביות חדרו אל התרבות והפכו להיות מוסכמות תרבותיות גם בניגריה, אשר במקור המגדר היה פחות דיכוטומי מבמערב.

לזוכים השנה הובטחה הפקת ספר אמן במקום תערוכת יחיד, כמענה לאתגרים שהקורונה כופה עלינו.

הביקור בפסטיבל הוא בחינם ואני ממליצה לכם לפנות לכם קצת זמן ולהגיע עם נעליים טובות וסבלנות להתעמק ולקרוא על כל תערוכה. כאן אתעקב על כמה שהן חשובות בעיניי.

הד – מקסימיליאן ומגדלנה ריגמונטי

זוג העיתונאים הפולנים הגיע אל אדמת ווהלין, שהיתה חלק מפולין בימי מלחמת העולם השנייה והיום שייכת לאוקראינה. במהלך 1943 התבצע במקום טבח אכזרי, טיהור אתני של היהודים והפולנים הקתולים שחיו במקום. 1200 כפרים פשוט נמחו מעל פני האדמה, כ-100,000 איש שנרצחו ואין להם זכר. המשפחות של סבי וסבתי נרצחו שם ולכן זה מאוד נגע לי אישית.

הריגמונטים נסעו 16 פעם לווהלין, דיברו עם מעט התושבים שנותרו כאן וחיפשו עדויות פיזיות למה שהתרחש. מה שעולה מהצילומים הוא בעיקר ריק. שדות, אדמות ויערות שאין בהם זכר להתיישבות. הפרוייקט הזה הפך לספר צילום יפה וחכם שאף זכה בפרסים בינלאומיים. בסרטון שמלווה ניתן לראות כיצד הדימוי של איכרים על אדמתם נפתח בצידו האחורי לדימוי של ארץ יתומה ונטושה. הכריכה הפנימית של הספר היא הצבע היחיד בו – זהב, והוא מהדהד את אותיות הזהב על קברי המתים, שכמובן לא היו מעולם. זו הפעם הראשונה שהספר מתורגם לתערוכה והאוצרים ששמרו יפה על המבנה של ספר, שניתן לפתוח את דפיו ולגלות את הדימויים.

1915 – דיאנה מרקוסיאן

משואה אחת לשואה אחרת.

מרקוסיאן התחקתה אחר שלושה פליטים, ניצולים מהטבח שביצעו העות'ומנים בארמנים בשנת 1915. כל הניצולים הם בני למעלה מגיל 100 והיו ילדים באותה עת. הם נאלצו לברוח ולא ראו את הבית מאז.

מרקוסיאן, אמריקאית ממוצא ארמני, נסעה לארמניה לפגוש את שלושת הניצולים הללו, ושאלה אותם על זכרונותיהם מביתם המוקדם. לאחר מכן היא התחקתה אחר עקבותיהם בתורכיה במטרה לשחזר פיסה ממולדתם האבודה ולהחזיר אותה אליהם.

המפגש של הניצולים עם התמונות שמחזירות אותם לבית ילדותם הוא מאוד מרגש. אפשר לראות בו את הילדות, הזקנה והחיים השלמים שעברו ביניהן.

צעדת הג'נטלמנים הראשונה – רפאל מילאך

אחד הפרוייקטים החריגים בנוף התערוכות הוא זה של מילאך, שהוא על הגבול בין גרפיקה, צילום ארכיוני ואמנות. מילאך הפולני הרחיק בהיסטוריה על שביתת הילדים בעיירה וז'שניה ב-1901 על רקע האיסור של לימוד בשפה הפולנית בבתי הספר תחת השלטון הגרמני. הוא שזר אירועים אלה אירועי מחאה אחרים משנות ה-50' תחת השלטון הקומוניסטי ויצר גוף עבודות שמעלה סוגיות של מישטור אל מול מחאה.

מבחינת מילאך הנושא הזה מאוד רלוונטי בפולין של היום, ולם גם בישראל יש לדיון הזה מקום לדעתי.

פוטוסופיה – פייר פאולין

התערוכה הזו היא תערוכה אורחת בפסטיבל וגם היא מתבססת על ספר שנושא את אותו השם. התיאוריות של פאולין הן הרבה מעבר לצילום ופילוסופיה ויש הרואים בו מרחיק לכת באמירותיו.

יחד עם זאת, הצילומים שלו הם בעיניי תענוג צרוף. הוא מוצא פואטיקה בסיטואציות ומקומות שלא היית מעלה על דעתך כמו פסל הונוס גלויית השד משיש לבן וברקע אישה מוסלמית מכוסה מכף רגל ועד ראש בשחורים, או הנתיב המזגזג בו שני אנשים פונים גב אל גב, נראה שהם פונים לכיוונים מנוגדים, אך למעשה הם הולכים באותה הדרך.

הבשורה האחרונה – ג'ונס בנדיקסן

בנדיקסן הוא צלם עיתונות ידוע ומוערך שיצא למסע בעקבות שבעה אנשים שונים שטוענים כי הם הגלגול הנוכחי של ישו. יש ביניהם שוטר תנועה מברית המועצות שעם התמוטטות המשטר חווה התגלות והחל להטיף והיום יש לו קהילת מאמינים של 5000 איש. יש גם קצין מודיעין ב-MI5 הבריטי שגילה שהוא ישו ופיתח אלטר אגו בשם דולורס שמגלמת את ההיבטים הנשיים של האלוהי. ויש גם סוחר תכשיטים קטן מדרום אפריקה שאלוהים התגלה לו בחלום ובישר לו שהוא המשיח ומאז הוא מחפש לו רעייה ראויה על מנת לאפשר את אחרית הימים.

יש משהו מאוד ג'ורנליסטי בסדרה הזו ויחד עם זאת היא מרתקת בגיוון האנושי שהיא מציגה שנסוב כולו סביב מיתוס דתי אחד.

אטלס אנושי סיציליאני – פרנצ'סקו פראצ'י

כשמו כן הוא – תיעוד מגוון של החיים היום בסיציליה. סיציליה של ימינו היא מצד אחד הקו האירופי הראשון לאפריקה, ממנה מגיעים אליה המוני מהגרים, חוקיים ולא חוקיים. מצד שני היא החצר האחורית של איטליה, סובלת מדעות קדומות ומחסור בתקציבים. פראצ'י, בן המקום, בחר לא לברוח כמו רבים מחבריו, אלא לתעד.

התוצאה התחברה לי בראש עם הרומנים הנפוליטנים (החברה הגאונה שלי ושלושת ספרי ההמשך) והחייתה לפניי את נפולי (הלא כל כך רחוקה) של אמצע המאה הקודמת.

רוצים לשמוע ולראות עוד?

מוזמנים להצטרף אליי לסיור בפסטיבל הצילום ביום רביעי ה-25.11 בבוקר, כל הפרטים כאן.