זהו החלק השני בטרילוגיה על הביאנלה ה-59 בונציה
הביתנים הלאומיים הם בעצם הבסיס להיווסדה של הביאנלה בונציה, שמלכתחילה נועדה להיות האולימפיאדה של האמנות (הן נוסדו ממש בסמוך). עם השנים נוספו עוד ועוד מדינות שמשתתפות וגני הביאנלה, הג'רדיני, כבר לא יכלו להכיל את הביתנים ואלה התפרסו לאזור הארסנלה, המספנה העתיקה של ונציה. כיום, עם 85 מדינות שמשתתפות, גם בארסנלה אין די מקום וישנם ביתנים לאומיים הפרוסים ברחבי העיר.
הרבה פעמים ניכר שהנושא של התערוכה המרכזית בביאנלה מהדהד גם בביתנים הלאומיים, והפעם הזו אינה שונה. ניכר כי ישנה נציגות נשית בולטת ברבים מהביתנים וכן מתן מקום לנרטיבים לאו דווקא מרכזיים באמנות כמו גם בחברה.
מן הסתם לא ביקרתי בכל ביתנים הלאומיים, קחו אם כך בחשבון שהמלצותיי מתבססות אך ורק על מה שראיתי. בהחלט יכול להיות שפיספסתי דברים טובים.
ג'רדיני
Pictures by Marco Cappelletti
הביתן שהותיר בי את הרושם העז ביותר היה הביתן הפולני. מעניין שכך היה גם בביאנלה הקודמת. האמנית מאגורזטה מירגה-טאס, ממוצא רומי שהינה אחת התרבויות המכונות בכלליות צוענים, כיסתה את כל קירותיו הפנימיים של הביתן בעבודות טלאים דמויות שמיכות, שהן מלאכת מחשבת. 12 פאנלים מבד המחולקים כל אחד לשלוש רצועות. ברצועה העליונה מירגה-טאס מביאה לנו סצנות צבעוניות ומלאות חיים מתוך סיפורי העם והמיתולוגיות של תרבות הרומה. ברצועה האמצעית מוצגים סמלי המזלות, שהם עתיקים מרוב התרבויות הקיימות היום ומשותפים בצורה זו או אחרת לכולן. ברצועה התחתונה אנחנו פוגשים תיאור ריאליסטי של חיי היומיום של אנשי הרומה בפולין של היום. כאן הצבעוניות מעומעמת יותר והסצנות עמוסות האנשים מתארות עבודה משותפת, עוני וגם שמחת חיים. לתערוכה כולה קראה האמנית 'להקסים את העולם מחדש', ואכן נראה שהיא עושה עבודה טובה בלקרב אותנו אל התרבות הלא מוכרת הזו, שבעבר היתה מוקד להרבה סיפורים. דקות ארוכות עמדתי בביתן, מסתובבת ומתבוננת ביצירה העמלנית הזו שבחכמה רבה פרסה בפניי תרבות שלמה. מובן שיש כאן אידאליזציה לא מבוטלת, ובכל זאת הקסם עובד.
עוד תרבות שוליים שקיבלה את הבמה היא התרבות הסאמית, אלה הילידים של האזור הנורדי. וכך הביתן הנורדי היפהפה הופך לביתן הסאמי השנה, ומציג עבודות של חמישה אמנים שממחישים את הקשיים של בני התרבות הזו בעידן המודרני, תוך התמודדות עם שלטון, בירוקרטיה, צמצום שטחי מחייה ועוד. העבודות כאן אינן מצויינות אבל ככלל הביתן מעלה על הפרק נושא מושתק ובכך מתחבר לנרטיב התיקון של הביאנלה כולה.
Pictures by Marco Cappelletti
רבות נכתב על הביתן האמריקאי, עליו השתלטה האמנית סימון לי, שגם זכתה השנה בפרס אריה הזהב על מפעל חיים בביאנלה. לי היא האמנית השחורה הראשונה שמייצגת את ארצות הברית, ועל רקע המצב הפוליטי ובהתאם לגוף העבודות המוכר והותיק שלה, היא לא נותנת לנו לשכוח את זה. הביתן האמריקאי, שנבנה בסוף המאה ה-19 מזכיר בסגנונו את הבית הלבן, שמבוסס בעצמו על ביתו של תומס ג'פרסון, מנשיאיה הראשונים של ארצות הברית וסוחר עבדים במשלח ידו. את המבנה הזה מצפה לי בקש ועץ ונותנת לו חזות של בקתת עבדים. בחזית מקבל את פנינו פסל מונומנטלי עם חזות המאזכרת פסל פריון נשי. בפנים, בתוך בריכה רדודה שחורה אנו פוגשים את הכובסת השחורה שעובדת ללא הפסק. בהמשך פסלים נוספים שהם האינטרפרטציה של לי לתרבות נשית שחורה שמקורותיה באפריקה עם מוטיבים כמו הספינקס ההיברידי, חצאיות הקש וצדפים. לי הצליחה ליצור חוויה כללית של עוצמה שאינה רהבתנית.
Pictures by Marco Cappelletti
בביתן הדני מוצגת עבודת פיסול היפר-ריאליסטי מטלטל. יש מי שיפטרו אותה כקיטש אבל בעיניי היא עושה את העבודה. אנחנו נכנסים לחלל שלוקח אותנו לארץ דמיונית, בה חיים קנטאורים עצומים – דמויות שחציין סוס וחציין אדם. אלה מוכרים לנו מהמיתולוגיות היוונית והנורדית. בחלל אחד אנחנו פוגשים קנטאור זכר שהתאבד בתלייה. זה אינו מראה קל. בחלל השני קנטאורית נקבה כורעת ללדת. גם זה לא פשוט לצפייה. יחד הם ממחישים בצורה אילוסטרטיבית, אולי מידי, את מעגל החיים. אבל לא ניתן להתכחש לאיכות העבודה. האמן אופה איסולוטו יצר זן שיש לו מאפיינים ייחודיים מלבד האנושי והסוסי – שיעור מסויים, עור מנומר ועוד, והכל עשוי לפרטי פרטים. הדמויות הללו יוצרות קשר אנושי מיידי וממלאות אותנו באמפתיה. זה פשוט נפלא.
Pictures by Marco Cappelletti
אחרון בג'רדיני מבחינתי הוא הביתן הישראלי. האמת, שאם לא היינו ישראלים כלל לא הייתי כוללת אותו כאן, אבל מן הסתם זה מעניין אותנו. עילית אזולאי, אמנית מצויינת שנבחרה בזכות לייצג את ישראל בביאנלה, קוראת לתערוכה שלה מַלכְּוּת, מילה שהיא המציאה שבאה לסמל שושלת מטריאכלית. אזולאי עושה בתערוכה תרגיל מחשבתי מורכב מאוד, שקשה לפענח אותו ללא הסבר נרחב. היא מתבססת בעבודותיה על צילומים מתוך הארכיון של מוזיאון האיסלאם, שצולמו על ידי חוקר אירופוצנטרי בתחילת המאה. העיטורים על הכלים מספרים סיפור, שאותו מדברר החוקר מנקודת מבט אירופית גברית. אזולאי משתמשת בצילומיו כחומר גלם, אורגת אותם יחד ומנסה לייצר נרטיב נשי, אלטרנטיבי, שהיא ממציאה בעצמה. למרבה הצער אזולאי מונתה כנציגה רק חמישה חודשים לפני פתיחת הביאנלה, זמן שאינו מספיק להפיק תערוכה בסדר גודל זה. ניכר שכפשרה מציגה אזולאי גוף עבודות שיועד לתצוגה מוזיאלית וניסתה להתאים אותו לחלל. התוצאה אמנם יפה, במיוחד בשילוב אלמנטי האדריכלות בכחול עז, אולם אין בה את הכח למשוך קהל שמוצף במוצגי אמנות ואין לו כח להתעמק. בעיניי זהו פיספוס וחבל.
ארסנלה
Pictures by Andrea Avezzù
בארסנלה ראוי לציין את הביתן הלטבי, בו מציג צמד אמניות שהן בנות זוג ומכנות עצמן סקוג'ה בריידן. הן יוצרות מיצב עצום, מעין סביבה ביתית שכולה העשויה קרמיקה ופורצלן ובתוכה הן שותלות רעיונות ורמזים בנושאים של מיניות, פוליטיקה, מגדר ועוד. כיף להסתובב בחלל ולגלות עוד ועוד פריטים מלאי הומור ועניין.
הביתן הניו-זילנדי גם הוא נותן ביטוי לתרבות שוליים מקומית, הלא היא המין השלישי בסמואה – פאפאפין. מדובר בילדים ממין זכר שמגודלים באורח נשי מסיבות תרבותיות שונות. במחקרה גילתה האמנית יוקי קיהארה כי רבים מציוריו של פול גוגן הם למעשה של הפאפאפין, דבר שהביא אותה לידי שחזור של אותם ציורים בצילום של הפאפאפין בצבעוניות עזה ולא טבעית. ללא ספק האיר לי נקודה שלא הייתי ערה לה.
Pictures by Andrea Avezzù
הביתן של קוסובו מציע אתנחתא נעימה בדמות חלל שכולו עטוף בשטיחים ארוגים ביד והקהל מוזמן לשכב על רצפה המעוגלת הנוחה. הרקמה והאריגה, עבודות קראפט מסורתיות וחסרות הוד לרוב, מקבלות כאן אינטרפרטציה צבעונית במיוחד ומלאת הומור בידי יאקופ פרי ששיתף פעולה עם קהילות של נשים באלבניה וקוסובו.
רחבי העיר
Pictures by Andrea Avezzù
ברחבי העיר ניתן למצוא את הביתן של זימבאבווה המציג עבודות חזקות של מספר אמנים. ההתבוננות בעבודות גורמת לאי נוחות, כשבין המסכות עצומות העיניים משתלשל חבל תלייה אדום. באחד החדרים מיצב מסכות אפריקאיות בשילוב עם רוגטקות שמזכירות את תרבות הוודו. במיצב אחר אובייקטים העשויים מחזיות. רק במבט שני מבחינים ברובי הקלצ'ניקוב. אלה אותם רובי הקלצ'ניקוב המשמשים את הצדדים במלחמות המשסעות את אפריקה, בהן הנשים הן תמיד אלה שמשלמות את המחיר. אונס נשים והטלת מום ופגיעה בפריונן הן דרך רווחת להפגנת שליטה והכחדת דור ההמשך של האויב. אני קוראת את המיצב הזה כקריאת "לא עוד!" של אותן נשים, ותודה לאמא שלי שעזרה לי לראות ולהבין את עוצמתו של המיצב.
הביתן ההולנדי נמצא בדרך כלל בג'רדיני, אולם הפעם בחרו המציגים להשתלט על מבנה של כנסייה יפהפיה שאינה בשימוש. בתוך הכנסייה מוקרנת עבודת וידאו והצופים מוזמנים להשתרע תוך כדי צפייה על משטח רך וגלי המדמה את קימוריו של הגוף. 'כשהגוף אומר כן' בא לחגוג את העונג הפיזי שמעניק לנו הגוף, ללא קשר לקודים של אסתטיקה או מגדר, וזאת כסוג של קונטרה לתרבות הmetoo# והביטול, שלא במתכוון הדירו את העונג הפיזי מהתרבות, כתוצר לוואי של דיכוי ואלימות מינית.
להמשך קריאת הטרילוגיה על הביאנלה ה-59 בונציה
יש לי אסוסיאציה לעבודה של האמניות הלטביות לתערוכה של נוי חיימוביץ' ותמיר ארליך במוזיאון הרצליה בשנה שעברה. שם גם הוצג קיר של אריחי קרמיקה בתוך מעין "סלון" ביתי, אבל בסגנון אחר, גברי כנראה.
כייף לראות שלאומנות אין גבולות...ולאומנות אין מדינות...והבמה לאוהבי האומנות.