חזרתי לא מכבר מחופשה במקסיקו, בה מעבר לחוויות והספורט האתגרי, למדתי קצת יותר לעומק על האמנות המקסיקנית (אם כי לא היה לי הרבה זמן לבקר במוזיאונים לצערי).
לרוב כשאנחנו חושבים על אמנות מקסיקנית ישר עולה בעיני רוחנו דמותה של פרידה קאלו, שהפכה לסמל בינלאומי כאמנית פורצת דרך, אבל למעשה פרידה קאלו היתה חלק קטן מתנועה גדולה ומשמעותית של אמנים במקסיקו, ובמידה רבה היתה לא מייצגת. "מיטיבי לכת" יודעים שבן זוגה של קאלו, דייגו ריברה, היה ידוע ומשפיע ממנה הרבה יותר בימי חייו, וגם הוא היה רק אחד מתוך מי שכונו "שלושת הגדולים" באותה תקופה. מדהים לגלות עד כמה האמנים והאמנות באותה תקופה במקסיקו היו כרוכים בפוליטיקה ועד כמה היצרים העזים היוו שחקנים ראשיים בדרמה הזו.
החל מ-1910 במשך כשני עשורים מקסיקו היתה שרויה במלחמת אזרחים עקובה מדם שגבתה את חייהם של כמיליון איש. לכשהתייצב השלטון בעל המאפיינים הסוציאליסטיים לקראת סוף שנות ה-20', היה צורך דוחק לאחד את העם וליצור אתוס פנימי מגובש שיתרום ללכידותו של העם. לצורך כך נקראו אל הדגל האמנים המקסיקנים, ובראשם דייגו ריברה, דויד אלפארו סיקיירוס וחוזה קלמנטה אורסקו. הללו כבר היו אמנים ידועים שהשתלמו ואף הצליחו מעבר לים (ריברה ופיקאסו היו חברים בתקופה שריברה חי בפאריס), אולם שבו אל המולדת מתוך אידאולוגיה. הממשל המקסיקני הכיר בכוחה של האמנות להשפיע על הציבור והשתמש בה לצרכיו, במידה רבה בדומה לדיפלומטיה התרבותית שדנתי בה בעבר, אולם הפעם המאמצים הופנו בעיקר פנימה.
הצורך הבוער היה להגיע לכמה שיותר אנשים במהירות ולהעביר מסרים אידאולוגיים, לפעמים מורכבים, לאוכלוסיה שרבים בה לא ידעו קרוא וכתוב. כך התגבשה טקטיקת השימוש בציורי הקיר. המדינה הקצתה קירות רבים במבנים ציבוריים והזמינה את הציירים לצייר עליהם תמורת תשלום. העובדה שריברה למד באיטליה את רזי הפרסקו עזרה לו כמובן בכך.
בציוריהם הדהדו ריברה, סיקיירוס ואורסקו את המסרים הפוליטיים והחברתיים, ולראשונה תפסו המקסיקנים שאינם צאצאי הכובש הספרדי, את קדמת הבמה. האידאולוגיה הסוציאליסטית והאהדה לקומוניזם ניכרו גם הן מתוך הסצנות והדמויות שבחרו לצייר. למעשה גם ריברה וגם סיקיירוס היו חברים במפלגה הקומוניסטית במקסיקו ופעלו רבות לקידום המשנה של לנין. זה לא הפריע להם לנסוע לארה"ב ולהנות ממנעמי הקפיטליזם.
סיקיירוס לימד בארה"ב אמנים צעירים, ביניהם היה ג'קסון פולוק, שלימים סיפר כי טכניקות העבודה שלמד מסיקיירוס הן אלו שנתנו לו את ההשראה לציורי הטפטופים שלו, שבזכותם התפרסם בכל העולם.
ריברה נענה להזמנתם של אילי הון אמריקאים ומצא עצמו מצייר במשך חודשים בדטרויט במפעלי הפלדה והמכוניות של הנרי פורד. באותה נסיעה הצטרפה אליו פרידה ואיבדה את תינוקה בבית החולים בעיר. בעוד ריברה, שהיה מוקסם ממפעלי הענק המתקדמים של פורד, צייר על 27 פאנלי ענק את הישגי הטכנולוגיה וסצנות מרובות מכונות ועובדים, קאלו עסקה בעולמה הפרטי וציירה את עצמה על מיטת בית החולים אחרי ההפלה. הפער הזה מסביר במידה רבה את האופן השונה בו התקבלו עבודותיהם בזמן אמת – בעוד ריברה נחשב לאמן של העם, לקאלו היה חוג תומכים מצומצם מאוד. זה גם מסביר את היפוך היוצרות מאוחר יותר – ריברה צייר את הכאן והעכשיו, שעם השנים התיישנו והפכו פחות רלוונטיים, בעוד העיסוק האינטימי-אישי-אנושי של קאלו נשאר רלוונטי עבור הקהל גם הרבה אחרי מותה.
אחרי ההצלחה בדטרויט ובעקבות תערוכת היחיד שלו במוזיאון לאמנות מודרנית, ה-MoMA, הוזמן ריברה על ידי ג'ון די. רוקפלר, אולי האיש העשיר ביותר בארה"ב באותו זמן, לצייר על קיר הלובי של מרכז רוקפלר, הידוע גם בשמו רוק 30. נושא הציור נהגה על ידי רוקפלר והוסכם מראש – Man At A Crossroad, כך גם רישום ההכנה של ריברה. הוסכם על שכר של 21 אלף דולר וצוות של שישה ציירים שיעזרו, והעבודה החלה.
במרכז הציור עומד איש שניכר עליו שהוא איש עבודה, ומולו יד האוחזת כדור זכוכית המכיל את סודות התאים והאטומים. מאחורי האיש מצטלבות שתי אליפסות מוארכות, באחת דימויים קוסמולוגיים ובשנייה דימויים מיקרוסקופיים, ויחדיו הן מייצגות את התגליות החדשות וההתקדמות הטכנולוגית של האדם. מצידה האחד של הסצנה מתוארת החברה המערבית על הישגיה ותחלואיה: נשות חברה משחקות קלפים ומתעלמות מההמון, שרבים ממנו פועלים מובטלים (אלה ימי השפל הגדול); מקרן רנטגן עם גולגולת אדם שמציין את התפתחות הרפואה; ברקע גדודי צבא במסיכות אב"כ המזכירות את זוועות מלחמת העולם הראשונה. בין כל אלה מתנשא פסל שיש עצום של האל יופיטר כועס ומשליך ברק. הוא עונד צלב המדגיש את ההגמוניה הדתית, ממנה סלד ריברה.
מן הצד השני מתוארת החברה הסוציאליסטית: לנין ניצב במרכז, מאחוריו קהל בתהלוכת אחד במאי עם המצנפות והדגלים האדומים וקהל של פועלים בעלי צבעי עור שונים יושבים ומקשיבים לו בעוד נערות לבושות לבן מייצגות את הקידום במעמד האישה תחת הקומוניזם. גם כאן מזדקר פסל שיש לבן, זהו קיסר שראשו נכרת והוא אוחז עמוד יווני שבור שעליו צלב קרס, רמז לעליית הנאציזם באותה תקופה. למעשה, ריברה הוסיף את דמותו של לנין לציור בשלב מאוחר של העבודה, אחרי שבאחד העיתונים הותקף ציור הקיר כתעמולה אנטי-קפיטליסטית. לקח קצת זמן שישימו לכך לב ואז התבקש ריברה להוריד את דמותו של לנין. ריברה, שלא רצה למחוק אותו (בפרסקו אי אפשר באמת למחוק, אלא צריך לשבור את הטיח, להסיר אותו ולטייח מחדש), הציע במקום זאת להוסיף דמויות אמריקאיות כמו אברהם לינקולן ואחרים. הצדדים התבצרו כל אחד בעמדתו עד שהרוקפלרים הוציאו צו הפסקת עבודה. הם שילמו לריברה את כל שכרו וכיסו את כל ציור הקיר. מאוחר יותר נהרס ציור הקיר והוזמן צייר אחר לצייר עליו.
ריברה, שכעס מאוד, ולא יכול היה לקבל שמישהו אחר שולט ביצירה שלו ובוחר להסיר אותה, שכנע את השרים בממשלת מקסיקו שיצייר גירסא של אותו ציור בארמון לאמנויות היפות במקסיקו סיטי, שם אני ראיתי אותו. הגירסא המקסיקנית, שהיא קטנה יותר מהמקור, נקראת Man Controller of the Universe, ובה הוסיף ריברה דמויות נוספות כמו קרל מרקס, פרידריך אנגלס, לאון טרוצקי, צ'רלס דרווין וגם את ג'ון די רוקפלר.
אחרי מותו של לנין בבריה"מ, התחלקו הקומוניסטים בין תומכיו של יוסף סטאלין, שתפס את מקומו של לנין בשלטון, לבין לאון טרוצקי, שהיה אחד הקולות המוערכים ביותר במפלגה הקומוניסטית, אשר תמך ברעיון המהפכה המתמדת והתנגד לסטאלין. פרידה ודייגו היו חברי המפלגה הקומוניסטית המקסיקנית, אך הם פרשו כיוון שצידדו בדרכו של טרוצקי, שנאלץ לנוס ולהסתתר מידו הארוכה של סטאלין. ב-1937 הגיעו טרוצקי ואישתו למקסיקו סיטי והתארחו למשך כמה חודשים ב Casa Azul, הבית של ריברה וקאלו. הבית היה נתון לשמירה מתמדת מפחד לחייו של טרוצקי הנרדף. מהר מאוד החל להתפתח רומן בין טרוצקי לפרידה, מתחת לאפה של אישתו, שלא ידעה אנגלית ולכן לא הבינה את הפלירטוטים ביניהם. כאשר היא גילתה על הרומן היא הציבה לטרוצקי אולטימטום שלא השאיר לו ברירה והזוג עבר למגורים אחרים וניתק קשרים עם קאלו וריברה.
דייגו, שהיה רודף שמלות ידוע ובגד בפרידה על ימין ועל שמאל, התרעם ונפגע מאוד מהרומן המבודד הזה של פרידה, והיא הוכיחה אותו על כך.
עבור דויד אלפארו סיקיירוס האמנות והפוליטיקה הלכו יד ביד. הוא היה מהפכן מגיל צעיר ואף הצטרף לכוחות הלוחמים במהלך מלחמת האזרחים. אחרי כינון הממשלה החדשה, אשר כאמור, שכרה אמנים לעבוד עבורה, סיקיירוס חש שאין בכך מספיק מחוייבות לאידאלים הקומוניסטים שלו והקים את סינדיקט האמנים המקסיקנים המהפכנים, שבא לפתור את בעיית הנגישות של ההמונים לאמנות בהקמת העיתון El Machete. בעיתון זה פרסם גם את המניפסט שלו בעניין הנחיצות של אמנות קולקטיבית שתחנך את ההמונים ותנגיש להם את האידאולוגיה המהפכנית. אחרי ריבים פנימיים בתוך המפלגה ותקופה קצרה בכלא נסע סיקיירוס לארה"ב, בה עבד עם סטודנטים על ציורי קיר פוליטיים שעוררו פרובוקציה. הוא גורש מהמדינה ב-1932 אבל חזר ב-1936. ב-1937 הוא כבר היה במאבק הבא והצטרף לכוחות הרפובליקה במלחמת האזרחים בספרד.
סיקיירוס היה קומוניסט אדוק, ואחרי מותו של לנין הוא היה במחנה של סטלין. ב-1940 ניסה סיקיירוס להתנקש בחייו של לאון טרוצקי, שעדיין נהנה ממקלט מדיני במקסיקו. נסיון ההתנקשות נכשל אולם הוא הרג את נכדו בן ה-14 של טרוצקי. סיקיירוס ברח אל הכפרים והתחבא שם. הוא נתפס על ידי המשטרה ונכלא אולם מעולם לא הועמד למשפט ובשלב מסויים שוחרר והותר לו לצאת את המדינה כדי לצייר ציורי קיר בצ'ילה ובקובה. אגב, טרוצקי נרצח כמה חודשים אחר כך על ידי אדם אחר.
סיקיירוס הרבה לבקר את הממשלה ואת העומדים בראשה וב-1960 נכלא בשל כך. קמפיין בינלאומי, שכלל אפילו עצומה חתומה על ידי מיטב אנשי התרבות ופורסמה בניו יורק טיימס, הביא בסופו של דבר לשחרורו ב-1964.
הוא היה מהפכן וחדשן גם באמנות שלו. הוא היה הראשון שהשתמש בכלים מודרניים ליצירה כמו אקדחי ספריי, אייר-בראש, סטנסילים והקרנות. הוא לקח בחשבון את הזוויות שהציורים שלו נראו על ידי הציבור ברחוב או במבנה הציבורי ויצר עיוותים מכוונים בהתאם. שיטת הלימוד שלו היתה דרך התנסות – במקום ללמד קורס אקדמי הוא הזמין את התלמידים שלו לעבוד איתו על ציורי קיר. כיוון שחלק מהעבודות היו ניסיוניות ולא נעשו על ידי צוות מקצועי, בשילוב עם הסתבכותו בכל מיני פרשיות פוליטיות, רבים מציורי הקיר של סיקיירוס לא הגיעו להשלמה.
אני מודה שציורי הקיר שלו בארמון לאמנויות יפות הם פחות כוס התה שלי. הם נראים לי מתאמצים מידי ויש בהם משהו קצת מלאכותי בעיניי, אבל אי אפשר לקחת מסיקיירוס את ההשפעה שהיתה לו והתשוקה שבה פעל.
על אף היריבות שלהם, ריברה וסיקיירוס השלימו ב-1957, זמן קצר לפני מותו של ריברה.
לאורך כל הביקור שלי במקסיקו, בערים השונות בהן עברתי, התרשמתי מאוד עד כמה אמנות הרחוב בהן נוכחת ומהווה חלק אינטגרלי מהחיים האורבניים. ציורי קיר מכל הסוגים והצורות: כאלה שניכר עליהם שהם מוזמנים וכאלה שהם חתרניים, ציורי קיר צבעוניים ושמחים לעומת אחרים שהם בצבעי שחור לבן, כאלה שתפקידם לייפות את המרחב הציבורי לעומת אחרים שבאים להעביר מסר פוליטי-חברתי נוקב (גם אם לא ירדתי לעומקו).
שאלתי את עצמי מה הסיבה לכך שדווקא במקסיקו הפכה אמנות הרחוב לחלק כל כך מהותי בתרבות? אני חושבת שלהיסטוריה יש על כך השפעה רבה: אותו מפעל ציורי קיר שהניעה הממשלה בהובלתם של שלושת הגדולים, השפיע לעומק ולאורך זמן על התרבות המקסיקנית כיוון שכנראה ענה על צורך של ביטוי וקשר בלתי אמצעי בין האמנים לקהל, ללא תלות בתיווך של מוזיאון או גלריה.
ציורי הקיר של מקסיקו מספרים סיפורים חובקי עולם שקשה להעלות על הדעת והם קושרים יחדיו פוליטיקה, יצרים ואמנות בקשר שלא ניתן להתיר.
Comments