במשכן לאמנות עין חרוד מוצגת בימים אלה תערוכה יוצאת דופן בנוף האמנות הישראלית העכשווית. התערוכה, באוצרותו של אבי לובין, מקבצת יצירות של אמנים ישראלים, רובם עכשוויים, שחוזרות אל יצירות מופת בתולדות האמנות המערבית ומשחזרות את הקומפוזיציה שלהן. על מנת להדגיש את הנושא ולצמצמם את טווח היריעה, בוחר לובין בגישה טהרנית יחסית ואינו כולל בתערוכה יצירות שיש בהן ציטוט, ניכוס או התכתבות עם יצירות מופת. גם תחת גישה מצמצמת זו אנחנו ניצבים לפני תערוכת ענק הכוללת כ-300 יצירות של 47 אמנים, וזהו חלק מכוחה, שכן לובין לא בא רק להציג לנו אמנות יפה אלא גם לומר לנו משהו יסודי על האמנות הישראלית והאמנים הישראלים.
בלימוד תולדות האמנות הישראלית נהוג לסמן את פתיחת 'בצלאל' ב-1906 כנקודת התחלה, להתייחס אל אמני שנות העשרים של המאה ה-20 ככאלה שהוקסמו מהאור הארצישראלי והלבנטיניות החיה, אחריהם אמני אופקים חדשים שביקשו את המופשט ובעקבותיהם תנועת 'דלות החומר'. המהלך בין התקופות הוא כתנועת מטוטלת של ריאקציה וניסיון להתרחק מהאמנים והאמנות שקדמה בדור או שניים. כמעט שלא נראה דיאלוג פנימי ביו הדורות והתייחסות של היוצרים אל אלה שאינם בני זמנם, ודאי שלא חזרה על יצירה ושחזור קומפוזיציה.
ההעתקה של יצירה כלשהי נתפסת כמנוגדת למקוריות, שהיא ערך עליון בימינו, בשדה האמנות כמו גם בשדות רבים אחרים. מכאן, שגם כאשר אמנים חזרו על יצירות מופת (לרוב הכוונה לאמנות מערבית מהמאות האחרונות) היחס היה כאל תרגיל בלבד ולא יצירה שעומדת בפני עצמה. על מנת שהיצירה תיחשב כבעלת מעמד עצמאי היה עליה להציע אינטרפרטציה יסודית חדשנית תוך שינוי הקונטקסט.
מה כל זה אומר על שדה האמנות הישראלית? האם זו אמנות ללא שורשים? האם זה אומר שהאמנות הישראלית תופסת את עצמה ככזו שאין לה מה ללמוד מאחרים שקדמו לה? שהיא "כבר יודעת הכל", כמו אתנה שקפצה מראשו של זאוס כבגירה ללא לידה וילדות?
היחסים בין עבר והווה הם תמיד טעונים, ובמקרה הישראלי שבעתיים שכן ראשית האמנות הישראלית שזורה עם השיבה לציון והחלום החלוצי. הרצון להתנתק ממדינות המקור ולייצר מציאות חדשה היה חזות הכל, ועל כך יש להוסיף את המתח מול הדת היהודית שאסרה על פסל ותמונה ועל כן לאורך ההיסטוריה מיעטו יהודים לעסוק לאמנות באופן כללי.
ישנם כמה צירים וחיתוכים שמשפיעים על התערוכה:
⁃ מה הן היצירות המוגדרות בתרבות שלנו כיצירות מופת? לובין בוחר בהחלטה מודעת להתרכז ביצירות מופת מאירופה הקלאסית ובכך אומר משהו על הרצון של ישראל לראות עצמה כחלק מאירופה ולא המזרח התיכון. כמובן שהקאנון של יצירות המופת התגבש במשך שנים על ידי מלומדים, רובם המוחלט גברים לבנים משכילים, ויש בו הטייה פנימית מובנית.
⁃ מה בוחרים האמנים הישראלים לצייר מתוך אותן יצירות מופת? מעניין לראות אילו אמנים ישראלים הסתכלו על אילו מאסטרים היסטוריים. על פי לובין ניכר שהאמנים הישראלים בוחרים לצייר את יצירותיהם של האמנים המרכזיים בקאנון, בדגש על קראווג'ו, רמברנדט, ון גוך ופיקאסו, שיוחדו להם פרקים עצמאיים בשל כך. בנוסף, ניכרת העדפה לציורי דיוקן או סצנות מיתולוגיות/היסטוריות ולעומתה זניחת ז׳אנרים כמו נוף למשל. גם ציורי הדת, שתופסים מקום מרכזי בתולדות האמנות המערבית, זוכים להתייחסות מצומצמת יחסית באופן לא מפתיע.
⁃ אילו אמנים ויצירות בחר האוצר להציג בתערוכה? כאן באה לידי ביטוי באופן מובהק אישיותו של האוצר – מהן נטיות ליבו ואילו אמנים הוא מכיר. לובין כותב בקטלוג בגילוי שברי לו כי תערוכה באותו הנושא תחת ידיו של אוצר אחר היתה נראית ככל הנראה שונה.
התערוכה בנויה על פי ציר כרונולוגי של התקופות – רנסנס איטלקי, רנסנס צפוני, בארוק, רומנטיקה, ריאליזם, אימפרסיוניזם ופוסט אימפרסיוניזם, ובתוכו משלב לובין את "ארבעת האבות": קראווג'ו ורמברנדט ניצבים זה מול זה על קירות האכסדרה המרכזית, ממש קרב ענקים בני אותו הזמן. ון גוך זוכה לחלל משמעותי ופיקאסו, שהוורסטיליות שלו כל כך ניכרת, סוגר את התערוכה.
לובין מחלק את העבודות לארבעה סוגים: העתק מאוד קרוב למקור, קומפוזיציה ומושא דומים למקור אך בסגנון עכשווי או שונה מהמקור, קומפוזיציה זהה למקור אך שילוב מושאים שונים בעלי קונטקסט ביוגרפי או חברתי עכשווי וביצוע מחדש של היצירה במדיום שונה. אני מודה שלכל אחד מהסוגים הללו יש קסם משלו והוא מושך את ליבי באופן אחר. אחד המהלכים החכמים בתערוכה הוא הצבת קוד QR ליד כל עבודה המוביל את הצופה לעבודת המקור, כך שיוכל לעמוד על הדמיון והשוני בין העבודות.
בחדר המוקדש לרנסנס האיטלקי בולט כמובן מקומו של ליאונרדו דה וינצ'י, שלמרות מיעוט היצירות הגמורות שלו הפך לעמוד תווך באמנות המערבית. 'הסעודה האחרונה' שלו זוכה לאינטרפרטציה המוכרת של עדי נס מסדרת החיילים וכן בציור של רעות דפנא 'סעודה לאדם' מימי סגרי הקורונה. 'האדם הויטרובי' המושלם זוכה לאינטרפרטציה של אורית אקטע עם 'שלמה' – דיוקן עצמי מלא חותמות של סחורה פגומה. יונתן אולמן מציג את עצמו כ'סלבטור מונדי' ואילו דוד ניפו מצייר את הרצל כמושיע העולם.
ברנסנס הצפוני זוכים הדיוקנאות של דביר כהן קידר למקום מרכזי, כאשר הוא מצייר את הדמויות ובגדיהן בצורה מושלמת אולם בפניהן יוצר שיבוש אלים ומטריד. אחת העבודות הנפלאות היא זו של רוני טהרלב 'דיוקן כפול עם וילון' המבוססת על ציור אנונימי מאסכולת פונטבלו של גבריאל ד'אסטרה והדוכסית מוילאר. אצל טהרלב הנשים זוכות לגוף מלא וחושני יותר ומבטן מתריס במתבונן.
ניכר שלקראווג'ו שני מעריצים ישראלים מרכזיים – רות שלוס ויוסף קריספל. בעוד שלוס חוזרת בנאמנות לקומפוזיציה והצבעוניות של המאסטרו הרי שקריספל מפתיע בצבעוניות עזה שנדמית כמו כזו המתקבלת במצלמות הרגישות לחום. גם הרישומים שלו מלאי תנופה וחיוניות. לא הכרתי את הצד הזה בקריספל והתאהבתי.
אצל רמברנדט חוזרים כולם אל הדיוקנאות העצמיים של ההולנדי, ולא בכדי. שורה מפוארת של גברים – דוד ניפו, ארם גרשוני, מתן בן כנען, צבי לחמן, צוקי גבריאן ועוד. יוצאת מן הכלל היא מיכל שמיר המתרגמת את ציור נתח הבשר התלוי לפסל בטכניקה מעורבת. על הדרך היא מתייחסת גם לחיים סוטין, שציטט בעצמו את רמברנדט וצייר את הבשר התלוי מרקיב.
למרות שלובין לא הקדיש לו פרק משלו, דייגו ולאסקז תופס חלק מרכזי בעבודות של האמנים הישראלים על שלל הדיוקנאות הנפלאים שלו וכמובן ההתייחסות ללאס מנינאס, שהיתה בפני עצמה נושא מחקר מרכזי בעבודתו של פבלו פיקאסו בכ-45 עבודות.
אולימפיה של אדוארד מאנה זוכה לשתי התייחסויות מתריסות, המשחזרות בדייקנות את הקומפוזיציה אך משנות את הזהות והמגדר של הדמויות: מיכאל ליאני מצלם את אלמוג ותמר, כאשר אלמוג הגברי והמזוקן תופס את מקומה של אולימפיה. גם אצל קטיה גאלי, שסיימה זה לא מכבר את לימודיה בשנקר, את מקומה של אולימפיה תופס הגבר, אלא שאת מקומה של המשרתת תופס גבר נוסף בעניבה, ושם היצירה " Darling I Will Love You Forever" משנה את הקונטקסט לסצנה של רומן בין שני גברים.
הפרק של ון גוך מותח את היריעה מחיים אתר ליגאל תומרקין, דרך סיגלית לנדאו ועד פואד אגבאריה. האינטרפרטציה של זויה צ'רקסקי לאוכלי תפוחי האדמה כמשפחת מהגרים אפריקאים פוגעת כמו חץ בול במטרה בעיניי.
פיקאסו זוכה למנעד אינטרפרטציות רחב בצורה ובמדיום. סדרת התקופה הכחולה של עידו מרקוס נפלאה, הדיוקנאות של אנה לוקשבסקי ואולגה קונדינה מדוייקים ועבודות האבק של אירית חמו מעוררות השתאות. מעל כל אלה ניצבות בעיניי העלמות מאביניון של גיא לוי, שחיבר אותן לתרבות המזרחית ושל תמיר צדוק שהפך אותן לפסיפס בסגנון פסאודו ביזנטיני.
בשם התערוכה "יצירות מופת" יש אירוניה פנימית מובנית, שהרי מדובר ביצירות 'יד שנייה'. לובין מזמין אותנו לפגוש את רמברנדט, קראווג׳ו, ון גוך ופיקאסו ולא לפגוש אף אחד מהם.
צילומי הצבה: דניאל חנוך
Comments