האמן מת. הסטודיו חי

מה קורה כשאמן מת?

האמת שזו סוגייה שלא הרבה אוהבים לחשוב עליה (במיוחד אמנים ובני משפחתם) אבל יש לה חשיבות גדולה. היתרון באמנות הפלסטית הוא שהאמנות ודרך המחשבה של האמן לא חייבים להיעלם אחרי מותו. לראייה, ליאונרדו דה וינצ'י מת כבר 500 שנה ועדיין שמו נישא בפי כל וההערכה לאמנותו ולדרכו עצומה.

הסוגייה של ניהול עיזבון האמן היא מורכבת ומסובכת (אם תרצו אוכל להקדיש לכך פוסט בהמשך) אבל כאן אני רוצה להתייחס לחלק הפרוזאי ביותר – מה קורה לסטודיו של האמן אחרי מותו?

כביכול התשובה פשוטה – מפנים ממנו את כל הדברים וסוגרים אותו.

כשהייתי באיטליה נחשפתי לראשונה לעומק לאופציה אחרת. הוזמנתי לרזידנסי כתיבה בסטודיו של האמן האיטלקי פאביו מאורי – סטודיו פעיל של אמן מת. מאורי, עליו תוכלו לקרוא עוד כאן, נפטר ב-2009. משפחתו הקימה קרן שממשיכה להפעיל את הסטודיו שלו. עובדים בו כ-6 אנשים, חלקם עבדו עם מאורי בחייו וחלק לא הכירו אותו כלל.

מה זה אומר סטודיו פעיל?

במקרה של מאורי הסטודיו עוסק בתיעוד וקיטלוג אינטנסיבי של כל עבודותיו, פרסום ספרים וסרטים אודותיו, הזמנת כותבים (כמוני) לכתוב על פועלו ולהרחיב את ההיכרות עימו. בנוסף הם תומכים בכל אוצר, גלריה או מוזיאון שמעוניינים להציג את עבודותיו של מאורי ודואגים להפקה, השינוע וההצבה של העבודות. הסטודיו גם נמצא בקשר עם הגלריות המייצגות את העיזבון ועם האספנים ונותן מענה במקרים שיש צורך בשימור או הפקה מחדש.

כמו שאתם מבינים, זו לא מעט עבודה.

איך עושים את זה?

לפני כמה חודשים הוזמנתי על ידי האוצרת דפנה נאור לסטודיו של האמנית דורית פלדמן. פלדמן, אמנית פורייה ומוערכת שלא הכרתי היטב, נפטרה כמה חודשים קודם לכן ממחלת הסרטן. היא היתה פעילה עד הרגע האחרון ולא התעסקה במוות ומה שיבוא אחריו. מיד אחרי השבעה החל שיח אינטנסיבי בין בעלה ובנה של פלדמן עם חברותיה - האוצרת דפנה נאור וד"ר יעל (ילי) נתיב, מתוך תחושה עמוקה שחייבים לטפח את המורשת של דורית. במהלך השנה האחרונה נפגשת הרביעיה מידי שבוע ופועלת על מנת לקדם את הפרויקט.

הדבר הראשון שהיה צריך לעשות הוא לקטלג את כל העבודות. לשמחתם פלדמן היתה מאוד מסודרת וקפדנית ולכל עבודה השאירה פרטים, תיעוד ואפילו טקסטים (לפעמים ביותר משפה אחת). במהלך העבודה נחשפו לא מעט עבודות שלא הכירו או לא זכרו. המפגשים הללו עם מסרים שדורית כמו השאירה להם, מאוד מרגשים. הם מאששים את עומק העשייה שלה ומחזקים את התחושה שחייבים להרחיב את מעגל ההיכרות עם העבודה של פלדמן.

בנוסף, הקימו קרן שמרכזת את הפעילות וכן נושאים טכניים דוגמת הנפקת אישורי אותנטיקציה והפקת יצירות בסדרות שטרם הושלמו. אתר אינטרנט מקיף מאוד עלה לאוויר בו הרבה אינפורמציה על העבודות כמו גם חומרים דוקומנטריים.

לאורך הזמן הם הזמינו אוצרים, מורים וכותבים שונים לסטודיו כדי שיכירו את העבודה של דורית ויוכלו לשלב אותה בעשייתם. העבודות של דורית הן רב שכבתיות, ויזואלית ומחשבתית, ומעודדות העמקה ומחקר. היא עבדה במדיומים שונים – פיסול (כולל פיסול חוצות), צילום, הדפס ועוד ונהנתה לחרוג מתחום האמנות הקונבנציונלי ולשתף פעולה עם חוקרים מתחומים שונים, חקרה מפות ואף כתבה טקסטים רבים.

עבור נאור ספרי האמן של פלדמן הם תמצית העבודה שלה ומגלמים את חופש היצירה. מדובר בכ-40 ספרים שפלדמן יצרה באופן ידני, בכל דף עבודה ייחודית והם משלבים שפע של חומרים ורעיונות. לכל אחד מהם העניקה כריכה ידנית ייחודית ומרשימה.

דורית פלדמן, כנף אל כנף, פסל חוצות בירושלים

לציון שנה למותה של פלדמן מפיקה הקרן כנס רב משתתפים במוזיאון תל אביב בו ידונו חוקרים מתחומים שונים בפנים המגוונות של יצירתה של פלדמן. נאור: "הכנס הוא קריאה לאנשים להכיר את העבודה של דורית ולעשות מחקרים על עבודותיה".

בהמשך מתכננים לקיים תוכנית רזידנסי במסגרתה יוזמנו אמנים צעירים וסטודנטים ליצור מתוך זיקה ליצירתה של פלדמן.

לא הכרתי את דורית, אבל ממה שקראתי ושמעתי עליה, אני בטוחה שזו הדרך שבה היתה רוצה שיוקירו את זכרה. יש משהו מעודד ואופטימי במחשבה שהחיים אולי נגמרו אבל יש המשכיות לעבודה והיצירה.

הנה סרטון היכרות קצר עם דורית והסטודיו מ-2015:

הסטודיו מציג את עצמו

אלה כמובן לא הדוגמאות היחידות בנושא. למשל, הסטודיו של הפסל יחיאל שמי בקיבוץ כברי פעיל כבר עשור תחת השם אטלייה שמי ובו אפשר להתרשם מפינות בסטודיו שהושארו ממש כמו ששמי השאיר אותן, עם כלי העבודה, הרהיטים וכו'. כמו כן מוצגים במקום (ובמיוחד בגן הפסלים הסמוך) עבודות של שמי מתקופות שונות. במקביל, האטלייה הוא גם בית לתערוכות מתחלפות של אמנים עכשוויים שהיצירה שלהם עוסקת בנושאים, רעיונות או חומרים שהעסיקו את שמי. השילוב הזה עובד נהדר ומושך למקום קהל מגוון.

לאחרונה ביקרתי בסטודיו של האמן הרב תחומי יוסף באו שעסק בציור, איור, גרפיקה, אנימציה, וידאו ועוד. באו גם הוא כבר אינו בין החיים שנים רבות אולם בנותיו מפעילות את המקום ומספרות את סיפורו הייחודי והמרתק של אביהן לקבוצות מבקרים. באו למד אמנות בקראקוב ובמהלך מלחמת העולם השנייה עסק בזיופי מסמכים להצלת יהודים וצייר את חיי המחנות מזווית אופטימית. כשהגיע לארץ גוייס כזייפן של המוסד ובמקביל הקים סטודיו אנימציה עצמאי. הוא גם חקר את השפה העברית, הוציא ספרים ועוד, על כך תוכלו ללמוד בביקור במקום.

עוד דרך הנצחה פעילה מקובלת היא פתיחת בית האמן כמוזיאון, דוגמת בית ראובן, הבית בו ראובן רובין גר ועבד, ובו מוצגות כיום יצירותיו לצד תערוכות מתחלפות של אמנים ישראלים עכשוויים בולטים.

הסטודיו בבית ראובן

בעיניי אין כבוד גדול יותר לאמן שכבר לא איתנו להמשיך ולהיות רלוונטי עבור אמנים אחרים ועבור קהלים חדשים.

היה לכם מעניין לקרוא? חידשתי לכם משהו?

סמנו לב אוהב וספרו לי בתגובות