במהלך יום רגיל אנחנו מופצצים באינסוף דימויים, מתוכם לא מעט מתחום הלייפסטייל. אלה באים להראות לנו אורח חיים נחשק ומעורר השראה. אנחנו נתקלים בדימויים הללו בפרסומות, במגזינים וכמובן ברשתות החברתיות, שהפכו בימינו לחזות הכל. יש איזו אובססיה מסויימת ל"פריים" המושלם, חסר הפגמים, שיוציא לכולם את העיניים.
אנחנו נוטים לחשוב שזו תופעה חדשה שנולדה בעידן המותגים והאינסטגרם, אבל לא כך הדבר. אמנם בימינו התופעה התעצמה הודות לעובדה הפשוטה שלכל אחד יש בקצה אצבעותיו טלפון חכם עם מצלמה ולכל מי שרוצה יש קהל עוקבים, אבל זה רק אומר שהיום זה יותר פשוט, לא חדש.
בעבר, לפני עידן מצלמות הטלפון, היה צורך בבעל מקצוע שיעזור לך להעביר את המסרים שיש ברצונך לפרסם. לרוב בעל המקצוע הזה היה אמן. אנשים שהיתה ידם משגת הזמינו ציירים על מנת שיתעדו אותם ויעזרו לבנות להם מוניטין. זה החל בציורי דיוקן, שאנחנו מכירים זה מאות שנים, וכבר בהם אנחנו רואים מסרי לייפסטייל שונים – השמלות המהודרות, הבדים העשירים ולעיתים גם חפץ כלשהו שבא ללמד על נשוא הדיוקן.
עם השנים התרחבה זווית ההשקפה ופעמים רבות הוזמן האמן לתעד לא רק את הדמות אלא את החלל סביבה, שכלל הרבה סמלים שמטרתם להצביע על אורח החיים, המעמד, תחומי העניין וההישגים. מובן שהתמונות תפקידן להאדיר, להחמיא ולהציג דימוי של שלמות, ממש כמו בתמונות הלייפסטייל שאנחנו רואים היום.
בואו נצלול למסע בעקבות הציורים הגדולים שהציגו את הלייפסטייל:
הזוג ארנולפיני
רבות נכתב על הדיוקן הזוגי הזה שצייר יאן ון-אייק ב-1434 ונחשב לאחד מציורי השמן הראשונים. בעיניי זוהי תמונת לייפסטייל מובהקת כיוון שתפקידה מלכתחילה לשדר תדמית מסויימת. ארנולפיני היה אחד מסוחרי הבדים העשירים באזורים הפלמיים רבים משערים שהדיוקן הוזמן לציון נישואיהם של בני הזוג.
כסוחר בדים אך טבעי שנראה כאן סוגי בדים רבים ויוקרתיים כמו משי וקטיפה, כולל אימרות פרווה יקרות ובאופן כללי הרבה מאוד בד. האופנה באותם זמנים לא השתנתה בכל שנה אולם היו סמוכים ובטוחים כי גזרות הלבוש היו האופנתיות ביותר באותו הזמן. גודש הבד, שבמקרה של האישה נותן אשליה של הריון, גם הוא חלק מהאופנה – ככל שיש יותר בד הלובש עשיר יותר.
הזוג עומד במרכז חדר המגורים שלו, בין המיטה הארגמנית לחלון. המיטה היפה עשויה פיתוחי עץ ומרופדת בגוון אדום עמוק. לרגליה פרוס מרבד אוריינטלי, כדי שלא יהיה קר למי שיורד מהמיטה. מעניין ששטיחים מסוג זה נהגו לכסות דווקא שולחנות באותה תקופה, והעובדה שהוא מונח על הרצפה מעידה גם היא על עושר.
נברשת הפליז התלויה גדולה ומעוטרת יותר מרוב הנברשות שנראו באותה התקופה, אולם את מרכז התמונה מקבלת המראה הקמורה עם המסגרת החרוטה שלה. מראות היו יקרות המציאות באותה תקופה, במיוחד במדינות הצפוניות, וכאן היא משקפת לנו את כל החדר, כולל גם את דמותו של הצייר ון-אייק שעומד מול הזוג (אבל לא מצייר).
על השידה ליד הגבר מונחים תפוזים, שהיו יבוא מאוד יקר במדינות הצפוניות והעידו על עושר ואולי גם רמזו על פריון. הכלב למרגלות הזוג היה כלב חיק שהיה נהוג לשמש כשעשוע של הגבירות. כמו בתמונות לייפסטייל של היום, על מנת להבין את הדימוי חשוב לא פחות ממה שמופיע הוא מה שלא מופיע. במקרה הזה זוהי האח. ברור כי בחדר שינה היתה צריכה להיות אח שתחמם את הזוג בלילה, אולם ככל הנראה היא לא התאימה לקומפוזיציה והמסר ועל כן הושמטה מהציור.
עד כה בהחלט ברור לנו שהדיוקן נועד לפאר את הזוג ארנולפיני. הטוויסט המעניין בציור הוא שעל פי מחקר עדכני עולה הסברה כי האישה כבר לא היתה בין החיים כאשר הדיוקן הזה צוייר. ככל הנראה נפטרה צעירה, לפני שהזוג הספיק להביא ילדים. זה הופך את הציור הזה לדיוקן זיכרון וכבוד אחרון.
שיעור המוזיקה
גם הציורים של ורמיר מראים לנו סצנות של לייפסטייל כאשר לרוב הוא צייר דמויות בפנים הבית, מוקפות בשלל אובייקטים שמעידים עליהן.
אחד ציורים האהובים עליי של ורמיר הוא שיעור המוזיקה. להבדיל מרוב ציורי הדיוקנאות, בהם אנחנו רואים את הדמות כשהיא פונה אלינו הצופים, הרי שבשיעור המוזיקה, האישה המנגנת, שהיא מרכז הקומפוזיציה, יושבת עם הגב אלינו. היא מנגנת בכלי נגינה עתיק, בן-דוד של הפסנתר של ימינו, ולצידה עומד המורה שלה, הלבוש בהידור מאופק. האישה לעומתו, לבושה ברוב פאר וגם השיער שלה עשוי מאוד בקפדנות.
שיעור מוזיקה לא היה נחלתן של כל הנערות הצעירות ובוודאי שלא לכולן היו כלי נגינה משלהן, כך שהסיטואציה עצמה מצביעה על מעמד.
ורמיר ככל הנראה צייר את הזוג בביתו שלו ועל כן אנחנו יכולים לזהות כל מיני חפצים שמופיעים גם בציורים אחרים שלו, כמו הכד הלבן הבוהק. גם השטיח הכבד והיפה שמכסה את השולחן ומהווה מעין חוצץ בינינו לבין הזוג, מופיע בציורים אחרים של ורמיר.
מבנה הציור הוא כזה שההתרחשות היא בקצה הרחוק ביותר מאיתנו, ובדרך העין שלנו נתקלת בחפצים רבים כמו הכיסא והצ'לו יחד עם השטיח והכד. הם כאן כדי לתת לנו אווירה מסויימת ויש להם גם תפקיד בבניית הקומפוזיציה הצבעונית של הציור.
גם במקרה הזה הצייר לוקח לעצמו חירות אמנותית בתיאור המציאות: במקור ראשה של הצעירה היה מוטה לכיוון הגבר, אולם ורמיר שינה זאת וקבע את ראשה פונה ישרות אל כלי הנגינה. בהשתקפות במראה הוא משאיר את הראש המוטה, כמו מראה לנו רגע חטוף או משאלת לב. מעניין כי על מנת לתאר את ההשתקפות שצייר במראה, היה על הראי להיות מוטה בזווית חדה כלפי מטה, אולם ורמיר השאיר אותו תלוי על הקיר כמקובל.
הלייפסטייל אינו מוגבל לפנים הבית ועם השנים אנחנו רואים יותר ויותר אמנים שמתארים סצנות חברתיות באוויר הפתוח, כאשר הדגש בהן הוא על האווירה.
הנשף על הסיפון
ג'יימס טיסו (Tissot) היה אמן צרפתי שהיגר ללונדון בעקבות מלחמת צרפת-פרוסיה. הוא התאהב בחיי החברה הויקטוריאניים והפך להיות המתעד של אירועי החברה הגבוהה. היתה לו חיבה מיוחדת לאופנה והדבר ניכר באופן בו הוא מצייר את הבדים השונים, הקישוטים המצוייצים האופייניים לתקופה וכן הלאה.
כאן הוא צייר את הנשף השנתי על סיפונה של אחת הספינות הגדולות. הסיפון מחופה בדגלים שיצלו על הגבירות הרבות, כל אחת מהן לבושה בשמלה מרופדת בכריות ומקושטת בסרטים, מתהדרת באימרות תחרה, כובע קטן וקוקטי ומניפה או שמשיה. ברור ששום דבר לא הושאר כאן ליד המקרה – כולם באו לראות ולהיראות.
יחד עם זאת, טיסו הוא גורם חיצוני לחברה וככזה הוא מציג אותה עם שמץ של ביקורת. די לנו להציץ בהבעות הפנים של הדמויות כדי להבין שלא הכל כאן נוצץ, גם אם היו רוצים שנחשוב כך.
צהריים של חבורת השייטים
בציור Luncheon of the Boating Party אוגוסט רנואר מתאר לנו סצנה שהיא כולה אווירה. בהיותו מחלוצי האימפרסיוניזם, הוא שאף לתאר את החיים המודרניים החדשים, ואלה מועברים בציור זה ביתר שאת. הוא צייר את חבריו על המרפסת של אחת המסעדות שנהגו לפקוד באחד מפרברי פריז. סביב השולחן אפשר למצוא את אישתו לעתיד שהיתה תופרת, שחקניות, ציירים, משוררים ושאר חברי בוהמה. הנשים לבושות בלבוש אביבי ואילו הגברים פשטו את חולצותיהם ונשארו בגופיות וכובעי קש. אנחנו מקבלים את הרושם שזהו לא מפגש בעל אופי רשמי, האוכל והשתיה על השולחן הם לא מרכז העניינים ונראה שהשיחה ביניהם קולחת ומשעשעת. למעשה, ממש מתחשק לנו להטות אוזן ולהשתתף בשיחה. זו בדיוק גדולתו של רנואר – באמצעות המסגור הייחודי של הקומפוזיציה והשימוש באור, הוא גורם לסצנה להיראות נחשקת, בדיוק כמו כל צילומי הלייפסטייל שאנחנו גוללים ביניהם ברשת.
אישה ישובה בכורסא
ב-1940 מצייר מאטיס את "אישה ישובה בכורסא", קנווס בגודל בינוני מצוייר במהירות בצבעי שמן המתאר אישה מתרווחת על כורסא צהובה. היא אמנם הנושא של הציור, אולם האמן הקדיש לה את אותה תשומת הלב שנתן לאגרטל הפרחים שלימינה, הדלת שמאחוריה והשידה, ההדומים והתמונות שעל הקיר. למעשה אין כאן היררכיה, וזו מחוזקת על ידי השטיחות שהנהיג מאטיס בציוריו, כופר בעקרונות הפרספקטיבה.
הקומפוזיציה עצמה היא מאוד חזקה, אולם המאפיין הבולט ביותר בציור הוא הצבעוניות, המובלת על ידי הניגודיות החזקה שבין הרצפה הכחולה לכורסא הצהובה, בשילוב נגיעות של אדום בוהק. הירוקים והוורודים הם אלה שבאים להשקיט את הדימוי ומייצרים את ההרמוניה.
מאטיס נהג לצייר את מה שהוא ראה, ובתקופה זו נהג לצייר בעיקר בביתו, כך שאנחנו יכולים לצאת מנקודת הנחה שכאן הוא מתאר לנו את אחד החדרים בביתו, על כל החפצים שבו. האישה לבושה בחולצה רקומה שהיתה מאוד אופנתית בקרב הבוהמה, חצאית ירוקה צרה ונעלי עקב בצבע קרם. ברור שהיא מדגמנת כאן ולא התיישבה להנאתה. זה מגביר בעיניי את התחושה שמדובר בתמונת לייפסטייל שמטרתה להעביר אווירה ולייצר נחשקות.
מר וגברת קלארק ופרסי
דיוויד הוקני צייר את הדיוקן הכפול הזה של חבריו אוזי וססיליה קלארק במשך כשנה. אוזי מעצב אופנה וססיליה מעצבת טקסטיל כך שברור שנושא הסטייל הוא מרכזי כאן. אפשר לראות זאת בשמלה הייחודית שלה ובמכנסיים המתרחבים שלו, אבל לא רק. העיצוב של הדירה בנוטינג היל מינימליסטי, עם כיסא מתכת מסוגנן, שטיח שעיר שרגליו של אוזי מתחפרות בו, הטלפון והמנורה המונחים על הרצפה והשולחן הצר בקדמת התמונה עליו אגרטל וספר. ברקע התריסים נפתחים אל המרפסת הג'ורג'יאנית והבית והעצים שממול.
כשעבד על הציור הוקני שאב הרבה השראה מדיוקן הארנולפיני שאיתו פתחנו, כך שזהו סוג של סגירת מעגל. גם כאן ברור לנו שהדברים לא הושארו ליד המקרה ולכל פריט יש כאן תפקיד בשירות הקומפוזיציה והתדמית. החתול כאן בא להחליף את הכלב שבמקור. זוהי החתולה בלאנש של בני הזוג, שמתבוננת דווקא דרך החלון, בניגוד לבני הזוג שמתבוננים בנו, הצופים. הוקני בחר לקרוא לחתול דווקא פרסי, על שמו של החתול השני של בני הזוג, שלא מופיע כאן, אבל הוקני סבר ששמו מתאים יותר לכותרת הציור.
טיילנו קצת לאורך המאות ומצאנו שתמונות לייפסטייל הן לא המצאה של האינסטגרם. יש לך רעיון לציורי לייפסטייל אחרים מתולדות האמנות?
נ.ב. - אם נהנית מהפוסט הזה אני בטוחה שהפרופיל הזה באינסטגרם יעניין אותך.
ממליצה על אמן אולי פחות מוכר: אליה רפין.
מלבד ציורי הדיוקן המרשימים שלו ניתן לראות עיצוב הבית ואפנה רוסית מסוף המאה ה19.