בימים אלה קשה להתחמק מהאמנית יאיוי קוסאמה, על שלל נקודותיה ומראותיה. קוסאמה היא היום אחת האמניות הידועות ביותר, שהצליחו לפרוץ את מעגל שוחרי האמנות ולדבר אל ליבו של קהל בינלאומי רחב. גם בישראל יש לה לא מעט אוהדים, או לפחות מי שרוצים להבין על מה כל המהומה, ועל כך יעידו 100,000 הכרטיסים שנמכרו לרטרוספקטיבה שלה במוזיאון תל אביב עוד לפני שנפתחה לציבור.
קוסאמה נמצאת היום בפסגה של עולם האמנות, הן מבחינת הכרה אקדמית ומוזיאלית והן מבחינה מסחרית: היא מהאמניות המוצגות ביותר בעולם בתערוכות יחיד ובתצוגות קבע וכן האמנית החיה שעבודותיה הן הנמכרות ביותר בעולם, במחזור שנתי של עשרות מיליוני דולרים. מהמקום הזה קל לשכוח שלא תמיד היו אלה פני הדברים. בסוף שנות ה-50 הגיעה יאיוי קוסאמה לארה"ב בלי כסף, קשרים או רשת ביטחון. היא בקושי ידעה אנגלית, ובכל זאת הציבה לעצמה למטרה להתברג למרכז סצנת האוונגארד של ניו יורק. זו היתה קליקה של גברים לבנים, ולאישה יפנית היה מאוד קשה להיכנס אליה.
היא בכל זאת הצליחה לעשות את הבלתי יאומן, ותוך שנים ספורות החלה להציג את עבודותיה לצד האמנים הבולטים של תקופתה. אבל היה לזה מחיר. פעם אחר פעם היא גילתה שהרעיונות האמנותיים ודרכי הפעולה שפיתחה נוכסו על ידי אמנים גברים והניבו להם שם והצלחה, הרבה מעבר למה שהיא זכתה לו.
קוסאמה ידועה בכך שהיא מספרת הרבה סיפורים, ופעמים רבות סותרת את עצמה. במקרים אלה אין ויכוח כי הדברים מתועדים באופן אובייקטיבי. מוזמנים לשפוט בעצמכם:
קוסאמה vs אולדנבורג
ביוני 1962 מציגה קוסאמה בתערוכה קבוצתית בגלריה גרין בניו יורק. היא מציגה בה לראשונה את הפסל Accumulation No. 1 – כורסא שמצאה ברחוב וציפתה אותה במצבור צפוף של פאלוסים לבנים תפורים ביד וממולאים בחומר רך. בתערוכה הציגה לצד קלאס אולדנבורג, ג'יימס רוזנקוויסט, ג'ורג' סגל ואנדי וורהול – אישה יחידה בין גברים – אולם העבודה שלה זכתה למירב תשומת הלב.
בספטמבר 1962 הציג באותה הגלריה קלאס אולדנבורג תערוכת יחיד. אולדנבורג היה ידוע עד אז בזכות הפסלים שעשה בעיסת נייר. בתערוכה זו הציג לראשונה עבודות פיסול רך של אובייקטים תפורים וממולאים, עבודות שיצר באוגוסט 1962. הפיסול הרך הפך מאותה עת למרכז יצירתו ובזכותו הוא מוכר כיום ועבודותיו מוצגות במוזיאונים הגדולים בעולם.
בפתיחת התערוכה קוסאמה היתה המומה. אישתו של אולדנבורג, פאטי, שגם עזרה לו ביצירה, ניגשה אליה והתנצלה לדברי קוסאמה. שנים מאוחר יותר אולדנבורג עצמו הגיב להאשמות וטען שהעבודות שלו ושל קוסאמה שונות מאוד ברעיונות שעומדים מאחוריהן, אולם לא הכחיש את הדימיון בפרקטיקה.
קוסאמה vs וורהול
בדצמבר 1964 יאיוי קוסאמה פותחת תערוכת יחיד בגלריה גרטרוד שטיין. שם התערוכה: "Aggregation: One Thousand Boats Show". בתערוכה זו קוסאמה ממשיכה עם מוטיב הפיסול הרך, הפעם מצפה סירה שבורה שמצאה באלפי פאלוסים לבנים. הסירה עמדה במרכז החדר, והקירות סביבה צופו ב-999 העתקי צילום של אותה הסירה. קוסאמה מספרת שאנדי וורהול בא לפתיחה ואמר לה שהוא מאוד אוהב את התערוכה.
באפריל 1966 אנדי וורהול מציג בגלריה של ליאו קסטלי את אחת התערוכות הידועות שלו עם הבלונים הכסופים. בחדר השני דימוי של פרה ורודה על רקע צהוב הוצג כטפט שכיסה את כל קירות החדר. קוסאמה האשימה אותו שהעתיק ממנה את הרעיו של הצגת השכפול על כל קירות החלל. וורהול מצידו טען שהאוצר איוון קארפ היה זה שנתן לו את הרעיון לדימוי של הפרה. מה שבטוח הוא שוורהול זכה באותה עת להצלחה גדולה עשרת מונים מזו של קוסאמה.
קוסאמה הפגועה חשה נבגדת ומאויימת ולכן ציפתה את חלונות הסטודיו שלה בניירות אטומים כדי שלא יוכלו להעתיק ממנה יותר. היא לא יצאה מהסטודיו במשך ימים ארוכים והיתה במצב נפשי קשה.
קוסאמה vs סמאראס
במרץ 1965 מציגה קוסאמה לראשונה את חדר האינסוף שלה בגלריה קאסטליין, עבודה שהיא קראה לה Infinity Mirror Room (Phalli’s Field). חדר זה, שכולו מראות, היה מרוצף בפסלי הפאלוסים המוכרים שלה, הפעם מנוקדים בנקודות אדומות. האפקט שקוסאמה רצתה להשיג הוא ריבוי והכפלה, כאלה שמייצגים אינסוף, לצד שיקוף של המתבונן והפיכתו לחלק מהיצירה. זו אחת מהעבודות הידועות ביותר ופורצות הדרך שלה שמוצגת כעת ברטרוספקטיבה במוזיאון תל אביב וגם שוכללה בהמשך ליצירה של סדרת חדרי אינסוף, עד היום.
באוקטובר 1965, רק כמה חודשים מאוחר יותר, מציג לוקאס סמאראס חדר מראות בגלריה PACE (היום אחת משלוש הגלריות החזקות בעולם). סמאראס, שעסק בציור, פיסול וצילום, יצר עד אז אובייקטים קטנים וקופסאות מצופים מראות. זו הפעם הראשונה שהוא הציג חדר שכולו מראות.
עבור קוסאמה זה היה מעשה בלתי נסלח. היא נכנסה לדיכאון קשה ואף קפצה מחלון הסטודיו שלה בניסיון להתאבד (היא נפלה על אופניים שמנעו את ההתרסקות).
השראה בין אמנים היא דבר ידוע ומקובל. היה זה פיקאסו שהכשיר את ההעתקה האמנותית, למרות שלא היה הראשון. יחד עם זאת, מסתמן כאן דפוס ברור של אמנים שעבודתם התבססה על זו של קוסאמה, ולא במרחק של שנים תוך התייחסות לרפרנס אמנותי מוכר, כפי שמקובל גם היום. אלה היו אמנים גברים שהיו ידועים ממנה, הציגו במקומות נחשבים יותר, ובהתאמה גם קצרו פירות משמעותיים יותר מאותן עבודות. מעניין, אגב, שכל האמנים האלה היו מהגרים – קוסאמה באה מיפן, אנדי וורהול בן למהגרים סלובקים, אולדנבורג נולד בשבדיה וסאמאראס היה יווני – מראה לנו עד כמה סצנת האמנות בניו יורק היתה קוסמופוליטית, וכמה נחוץ ונבון היה הצעד של קוסאמה להגר לארה"ב. למרבה הצער, הכשלונות לצד מצבה הנפשי המעורער הכריעו אותה וב-1973 היא חוזרת ליפן.
על החדשנות והמהפכנות של האמנות של קוסאמה, הסיפור האישי שלה וההצלחה הפנומנלית שלה בעשורים האחרונים אפשר ללמוד מההרצאה המקוונת שערכתי, בה אני עונה על השאלות הרבות שעולות מתוך חידת קוסאמה: השיגעון של קוסאמה - האמנית שכבשה את העולם בנקודות.
Commentaires