הנושא של דיפלומטיה באמצעות תרבות, או בשם המקובל בעולם cultural diplomacy, מרתק אותי כבר שנים רבות. האמת שזוהי פרקטיקה ארוכת שנים ששזורה בהיסטוריה שלנו (ציירים רבים שירתו את ארצם כדיפלומטים, ביניהם בלט פיטר פול רובנס), אולם רק ב-1959, בעת המלחמה הקרה התחיל להתבסס המושג המודרני כאשר ממשלת ארצות הברית החלה לקדם קשרים תרבותיים בינלאומיים במטרה לקדם את תרבות המערב, כקונטרה לתרבות הקומוניסטית שקידמה ברית המועצות. יש הטוענים שממשלת ארצות הברית אף תמכה פיננסית בציירי תנועת האקספרסיוניזם האבסטרקטי (Abstract Expressionism) כיוון שהוא קידם רעיונות אמריקאים וליברלים.
דיפלומטיה תרבותית מוגדרת כ"החלפת רעיונות, מידע, אמנות ואספקטים אחרים של תרבות בין מדינות ותושביהן כדי לקדם הבנה הדדית" וכוללת בתוכה שפה, קולינריה, ספורט, מוסיקה, תיאטרון, ספרות, מחול ואמנות פלסטית. שמחתי לגלות שיש גם ארגון בינלאומי שחוקר את התחום.
יש הטוענים שישראל מצטיינת בדיפלומטיה תרבותית יצירתית, אני לא בטוחה כמה זה נכון ובכל מקרה, במבחן התוצאה נראה שיש מקום רב לשיפור, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
אחד המקרים הבולטים בתחום בשנים האחרונות, המדגים באופן משכנע את כוחה של התרבות ביצירת מציאות ושינוי תפיסות בינלאומיות, הוא זה של מדינות המפרץ. מדינות אלה נחשבו במשך עשרות שנים כנסיכויות נפט שאין להן דבר להציע לעולם מלבד נפט, שבטווח הארוך מקומו לא יציב, וכסף. מנהיגי המדינות החליטו לשנות תפיסה זו על ידי השקעת כסף ומשאבים, למשל כאשר חברת התעופה הממשלתית האמירטית נתנה חסות נדיבה לקבוצת הכדורגל של ריאל מדריד, או כאשר באבו-דאבי החליטו לפתוח "סניף" של מוזיאון הלובר, המציג מאוצרות אוסף האמנות והתרבות הגדול והחשוב ביותר בעולם. בכך הצליחו לשנות את המיתוג הלאומי שלהם ולקדם שינוי באופן שמדינות אלה נתפסות בקרב הציבור הבינלאומי.
סיפור הצלחה קצת ותיק יותר, אבל חשוב לא פחות הוא זה של יפן, במיוחד מול העולם המערבי. אחרי מלחמת העולם השנייה, שהסתיימה בתבוסה של הקיסרות היפנית, שררה בקרב מדינות המערב, ובראשם ארצות הברית, תפיסה עויינת ושלילית שכללה הרבה חשדנות כלפי היפנים. בתחילת שנות ה-70 הקימה הממשלה היפנית את Japan Foundation – גוף ממשלתי שפועל בעיקר מחוץ לגבולות יפן ומטרתו לקדם פעילויות של תרבות יפן במערב ולהזמין סטודנטים וחוקרים מכל העולם ללמוד את התרבות ביפן עצמה. בין פעילויות הקרן יוזמות פרסים, קיום תערוכות בינלאומיות ותמיכה במשתתפים בביאנלה ובפסטיבלים מחוץ ליפן. בדרך זו, ובעזרת פעולות אחרות, כולל הפצת מנגה ואנימה ברחבי העולם, הצליחה יפן לשפר משמעותית את התפיסה שלה בקרב אמריקאים רבים (מסקר של גאלופ מ-2021 עולה של-84% מהאמריקאים יש דעות חיוביות לגבי יפן).
כל זה היה בעצם הקדמה להזדמנות הנפלאה שנפלה בחיקי, בזכות דנה הרמן, שהיא יועצת מדיה ותקשורת לשגרירות יפן וגם קוראת נאמנה של הבלוג, שהציעה לי לראיין את יושי היגוצ'י, נספח התרבות של שגרירות יפן בישראל.
ליושי עצמו יש רומן מרתק עם ישראל: הוא הגיע לכאן לראשונה כבחור צעיר להתנדב כחודש בקיבוץ כברי, שהות שהתארכה לשנה, במהלכה החל ללמוד עברית מחיי היומיום בקיבוץ. הוא חזר ליפן ובהמשך החל ללמוד לתואר באנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון והתגורר בבאר שבע במשך שלוש וחצי שנים, עד שהאינתיפאדה השניה, יחד עם גורמים אישיים, הביאו אותו להחלטה לחזור ליפן – "אני עדיין חושב שבאר שבע היא העיר המתאימה ביותר עבור סטודנט מחו"ל כדי ללמוד את השפה, החברה ולהכיר חברי אמת, שאני בקשר איתם עד היום" הוא אומר. בהמשך חזר לישראל בתפקידים בשגרירות יפן. כל אלה חיזקו את שליטתו בשפתנו ועל כן כל הריאיון התקיים בעברית!
יושי: "אם בתקופות הראשונות שלי בארץ חשבתי בעיקר על עצמי והחוויות שלי, הרי שכעת, בתפקיד דיפלומטי רשמי, אני במעמד שמחייב לחשוב על העבודה שלי – לחבר בין שתי המדינות דרך תרבות, אמנות וספורט. זה מרתק אותי ואני מאוד נהנה מזה. למרות שהמצב בישראל לא קל אני חש כאן די בנוח, ואני רוצה להציג פה את הדברים שבישראל לא מכירים לגבי יפן. יפן זה מושג גדול, ואנחנו תמיד מנסים לפרק אותו: מה זה יפן? מהי תרבות יפן? לא רק סושי ואוכל, יש גם הרבה דברים יפים אחרים וישראלים מאוד מתעניינים, במיוחד הקהל הצעיר. אנחנו מאוד מנסים לתת את המענה על השאלות והתשוקות שיש לקהל לגבי התרבות היפנית. זו המשימה המאוד גדולה שלנו".
"אני מרגיש שאני ממש עומד בתווך בין התרבויות – אני מנצל את השליטה שלי בשפה העברית והחוויות הישראליות שלי, וגם את העובדה שאני מאוד אוהב לדבר ולהכיר אנשים חדשים ולספר על החוויות שלי מיפן".
שלומית: מה זה אומר נספח תרבות?
יושי: "נספח תרבות זה לא אומר שאתה אמן. אתה צריך ללמוד מה בדיוק קורה ביפן מבחינת אמנות, תרבות וכו' ואני לומד הרבה דברים חדשים כל יום, לפעמים אפילו מחברים ישראלים ששואלים אותי אם אני מכיר אמן יפני כזה או אחר. הרבה פעמים אני לא מכיר והולך לברר. בעבודה שלי יש הרבה מחקר ועליו אני מבסס את הידע שלי וגם את מה שאני רוצה להגיד ואני משתף בזה גם את החברים פה בישראל".
"בשורה התחתונה אני חושב שנספח תרבות מחבר אנשים דרך תרבות יפנית. למשל לאחרונה חיברנו בחור ישראלי שעוסק בתפירה יפנית מסורתית, עם בחור אחר שבא מתחום צביעת האינדיגו האופיינית ליפן. הם לא הכירו קודם ואנחנו חיברנו ביניהם, ועכשיו הם עובדים על פרויקט משותף. לפני שנתיים הגיעה לפה מוזיקאית יפנית שרצתה להופיע בישראל. הבנתי שתהיה למופע הצלחה רבה יותר אם היא תתחבר למוזיקאים ישראלים, וכך אכן היה. מקרה נוסף הוא של להקת מחול יפני מסורתי שחיברנו אותם עם הלהקה הישראלית בום-פם ביוזמה של הנספחות הישראלית ביפן, והם יצרו מופע משותף שעלה ב"תדר" במסגרת פסטיבל שהרמנו שם לרגל כינון 70 שנות יחסים דיפלומטיים בין ישראל ויפן. חגגנו שם את התרבות היפנית גם דרך דוכני סאקה, ממתקים יפנים, פעילויות לילדים וכו'. זה היה מאוד מוצלח. זוהי דרך מעולה לחבר אנשים לתרבות. לצערי אין לנו תקציב גדול אז אנחנו יכולים להפיק פסטיבל כזה רק פעם בעשר שנים. בארה"ב למשל, זה שנתי".
שלומית: נהיית גם כוכב רשת
יושי: "זה נכון" הוא צוחק במבוכה. "זה הפך להיות חלק מהתרבות, חלק מהשפה שהיא מאוד חשובה כדי להגיע לקהלים שונים. מבחינתי השפה היא כלי מאוד משמעותי לפתוח את הלב של אנשים, רק אז אפשר להנגיש להם את התוכן שאני רוצה. אני מרגיש שברגע שאני מדבר בעברית ישר אני מתחבר ומשם זה זורם ויש תקשורת דו צדדית. השפה מאוד חשובה, לא רק מבחינה מילולית, אלא יותר תרבותית וחברתית".
שלומית: אפשר להסתכל על האולימפיאדה כדרך להעביר מסרים תרבותיים וחברתיים לאומיים. היא למעשה כלי מאוד חזק בידי מדינה.
יושי: "זה נכון. למשל בישראל הג'ודו מאוד מצליח בזכות ההצלחה באולימפיאדה. כשהתנדבתי בקיבוץ כברי זה היה ב-1992, שנת האולימפיאדה בברצלונה בה יעל ארד זכתה במדליית הכסף. אני זוכר את ההתרגשות בחדר האוכל של הקיבוץ, זה היה רגע היסטורי. אני מאמין שזה ממש פתח את תחום הג'ודו מבחינה תחרותית בישראל. אני זוכר שבאותה שנה היו בישראל יותר מתאמנים בקאראטה מאשר בג'ודו. האולימפיאדה הפכה לגמרי את היחסים האלה. אבל התרומה של הספורט היא לא רק מבחינת המדליה, אלא גם מבחינת התרבות. אני תמיד אומר שמי שמתאמן בג'ודו לומד לא רק אמנות לחימה אלא גם תרבות יפנית. זה מייצר קשר שהוא מעבר לספורט".
"לאורך השנים אני רואה שיותר ויותר מתאמנים בג'ודו נוסעים ליפן. יעל סיפרה לי שפעם היא היתה לבד ביפן, באה לכמה שבועות להתאמן ביפן בזכות קשר אישי עם אחד המאסטרים, והיתה למעשה הראשונה שעשתה זאת. עכשיו נבחרת ישראל בג'ודו נוסעת ליפן לעיתים קרובות ללימודים והשתלמויות. בעיניי זה כיף לראות ומדגים את התרומה של הספורט – זה לא רק אימון אלא גם בנייה של קשר אישי. אנחנו רואים את זה גם בענפים אחרים, בהם משלחות יפניות באות להתאמן בישראל, למשל בתחום הסיף. זה לא רק אימונים – הם יושבים ביחד, אוכלים, מנגבים חומוס ביחד, נוסעים לים המלח ביחד, דברים שלא קרו אף פעם. היפנים מאוד נהנו פה, מעבר לספורט, גם במישור התרבותי-חברתי ואישי. זה לא דברים שמדברים עליהם בתקשורת אבל הספורטאים עצמם יודעים. הקשר האישי הוא זה שעושה את ההבדל כי בסוף אנשים מתחברים לאנשים".
שלומית: אני רציתי לשאול אותך דווקא על המדיניות הכללית, מעבר למישור הפרטי, שהוא מאוד חשוב. אני יודעת שיפן משקיעה בהנגשת ותיווך התרבות שלה לקהלים בינלאומיים, למשל בלונדון יש את ה-Japan House שמציג תערוכות מתחלפות על עיצוב ואמנות מיפן.
יושי: "Japan House זה לא גוף ממשלתי אלא גוף פרטי שזכה במכרז ומקבל מימון מהממשלה. בעיניי זה יתרון כי לדעתי אם ממשלה עושה דיפלומטיה ציבורית באופן ישיר, אני לא חושב שזה מצליח. היתרון של המבנה הזה הוא שהגוף הפרטי מציג את תרבות יפן בהתאם לצרכים והעניין שעולים במקום ולא מתוך דוקטרינה מרכזית שמוכתבת על ידי הממשלה".
שלומית: אנחנו רואים שמדינות אחרות משקיעות גם בארץ בפעילויות תרבות דרך גופים המוקדשים לכך כמו המכון הפולני, מכון גתה של גרמניה וגם המכון הצרפתי.
יושי: "אני חושב שהיסטורית אין ביפן את המושג של פטרונות, שנפוץ מאוד במערב, ולכן אני חושב שזה לא בא לידי ביטוי באותה צורה. באופן כללי אפשר להגיד שביפן רוב האנשים לא היו מסכימים להשקעה בספורט או תרבות על חשבון דברים בסיסיים יותר, אז אין הרבה תקציבים. אחת ההשקעות המשמעותיות היתה באירוח האולימפיאדה, שהביאה להשקעה בתשתיות ספורט, שזה משהו שהיה חסר במדינה".
שלומית: אני חשה שבשנים האחרונות יש מסביבי התעניינות גוברת ביפן – יותר אנשים נוסעים ליפן, לומדים על התרבות שלה, הילדים שלי למשל עשו ג'ודו וצופים באנימה. נדמה שחלה עלייה משמעותית בקשר של ישראלים ליפן. האם יש צעדים שנעשו כדי לעודד את זה?
יושי: "ראשית נגיד שסופסוף נפתחו טיסות ישירות בין ישראל ויפן, כך שהנסיעה הרבה יותר קלה ופשוטה. זה ללא ספק משפיע על המוטיבציה של אנשים להגיע. שנית, עם המלחמה שמתרחשת בישראל והאנטישמיות הגואה בעולם, אפשר להגיד שיפן נתפסת כיעד יותר בטוח וידידותי לישראלים. בנוסף, חשוב לציין את נטפליקס ושירותי סטרימינג כאלה ואחרים שהביאו את האנימה לכאן בצורה קלה ונגישה לילדים, משהו שלא היה בעבר, וזה גם העלה את מספר המתעניינים בלימוד השפה היפנית.. זה כמו כדור שלג – דבר מוביל לדבר".
שלומית: וזה משהו שחשוב ליפן?
יושי: "התשובה היא כן. זה נוגע בלב המהות של דיפלומטיה. במלחמה אתה לא יכול לדבר עם האויב שלך. בדיפלומטיה אתה מדבר עם חברות בעלות ערכים דומים וחזון משותף. כשאנשים נוסעים ליפן זה פותח להם אפשרות להכיר את התרבות לעומק, וכשהם חוזרים הם מספרים על כך. זה חשוב כי יש הרבה מיתוסים – למשל, שיפן היא מדינה יקרה – כבר לא. וגם יש גבול לכמה שאפשר להציג בישראל תרבות יפנית אותנטית, יש דברים שאפשר להתרשם מהם רק בארץ המקור. אנחנו מנסים לעודד את האנשים להגיע ליפן כדי שאז יוכלו להכיר ולהבין".
שלומית: ואיך אתה, כנספח תרבות, עושה את זה?
יושי: "למשל יש לנו את היוזמה של 'שישגרירות' – פעם בחודש בימי שישי אנחנו מארחים כאן בסיפרייה של השגרירות במפגשים עם ישראלים שביקרו ביפן וחקרו תחומים מסויימים ומספרים על החוויות שלהם. אני חושב זה יותר אפקטיבי מאשר אם אני אעמוד מול קהל ואדבר. אנחנו רואים בזה הרבה הצלחה, בפעם האחרונה הסיפרייה היתה מפוצצת, למעלה מ-120 איש, חלקם חדשים וחלקם כאלה מתמידים ומגיעים לכל מפגש. היה לנו למשל מפגש עם הצלם הישראלי חנן שפיר שיצא למסע על אופנוע ביפן בעקבות הספר "הדרך הצרה לאוקו" של הנזיר, משורר, צייר, סופר מצואו באשו. בשגרירות אנחנו מציגים פה צילומים שלו מהמסע הזה והוא שיתף את החוויות שלו. מקרה אחר הוא אמן ישראלי-קנדי בשם פול קורן שיוצר הדפסי עץ בסגנון אוקיו-אה, אולם מציג סצנות מישראל של המאה ה-21.
אני חושב שהחיבור בין שתי התרבויות זה המתכון להצלחה. למשל אם אני אסביר מה זה אוקיו-אה אף אחד לא יקשיב, אבל פה הוא לוקח את זה ויוצר אינטרפרטציה מקומית, יוצר סינתזה, וזה יוצר עניין חדש".
שלומית: באמת עבודות מדהימות של פול, דרך מאוד מקורית לחבר את התרבויות. אני מכירה גם כמה אמנים עם קשר יפני שחיים ויוצרים בישראל, למשל נובויה ימגוצ'י שמפסל במתכת ויוצר כלי נגינה, וגם מיכל הרדה, שאביה היה יפני והיא יוצרת בזכוכית. בעבודות של שניהם יש באמת את החיבור הזה שבין התרבויות. אני שומעת גם הרבה אמנים ישראלים שמתייחסים לתרבות יפנית אם זה בטכניקה כמו ראקו או ברעיונות של וואבי סאבי וקינצוגי.
יושי: "אני חש בישראל התעניינות מאוד חמה ביפן ובתרבות שלה. הייתי בעבר בתפקיד דומה בוושינגטון ועשינו הרבה פעילויות סביב האולימפיאדה בטוקיו, אבל התגובות לא היו חמות כמו פה. אפילו עוד לפני שאני יוזם משהו אני מקבל פניות מישראלים שרוצים לקחת חלק. שם זה לא היה ככה. כאן אני מרגיש שכל מה שאנחנו עושים פה מתקבל באהדה, אבל חשוב לנו לשמור על רף גבוה ולהתאים לבקשות שאנחנו מקבלים מהשטח".
שלומית: כנספח תרבות של השגרירות, אילו פעולות מוקדשות לתחום האמנות הפלסטית?
יושי: "תחום האמנות הפלסטית מצריך לא מעט משאבים כספיים וכן מקצועיות רבה ועל כן אנחנו כמעט שלא עוסקים בזה. למשל, התערוכה של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב ממש לא היתה בידיים שלנו, זה היה קשר בין המוזיאונים. גם במוזיאון טיקוטין בחיפה, שמוקדש לאמנות ועיצוב יפנים, הקשר הוא בין המוזיאון ליוצרים ישירות. אנחנו לא מעורבים במימון או בצד המקצועי. אנחנו נכנסים לתמונה הרבה פעמים כשמבקשים מאיתנו לערוך קבלת פנים במוזיאון או בבית השגריר לתורמים של המוזיאון. בעיניי התפקיד של השגרירות לתת חותמת. כך למשל היה במקרה של התערוכה של קוסאמה, שגם המוזיאון מאוד רצה שניתן לה חסות. אפשר להגיד שאנחנו לא בונים את הבמה אלא מחפשים את הבמה בה נוכל להציג את עצמנו. זה יותר נכון. מה שמשמח הוא שבאמת יש פה הרבה עניין מצד האוצרים והמוזיאונים ביפן, כך שלא צריך אותנו כדי לקדם את זה".
שלומית: איזה אמנים יפנים היית רוצה להביא לישראל? שאתה חושב שחשוב שהקהל הישראלי יכיר?
יושי: "אני מאוד הייתי רוצה להביא את אוקי, שהוא המעצב מאחורי המותג ננדו, שכבר הציג במוזיאון העיצוב לפני שנים, אבל מאז הוא ממש התפוצץ בכל העולם. הייתי גם שמח להביא אמני וידאו בסגנון של Team Lab שביפן הם כבר מאוד גדולים".
"יום-יום אני מרחיב את ההיכרות שלי עם אנשים ולומד על עוד יוצרים. ככה אני מצליח לחבר בין אנשים על בסיס צורך שאני שומע מהשטח. החיבורים הם בלב העשייה שלי".
תכירו עוד קצת את יושי:
מקסים! איש נחמד מאוד. הלוואי שיהיו עוד ארועי תרבות יפנית בארץ🙏🏻