שדות נרחבים בגווני ירוק וחום עשויים פיסות שטיחים משרדיים בטקסטורות שונות היוצרים את הדימוי של עמק יזרעאל הפכו להיות מהדימויים המזוהים ביותר עם גל וינשטיין מאז תערוכת היחיד שלו במוזיאון הרצליה ב-2002. באותה טכניקה יצר מאוחר יותר את הדימוי של מושב נהלל, עבודה שהפכה להיות מהמוצגות ביותר של האמן.
ב-2005 הוא הציג בביתן הלנה רובינשטיין תערוכה ענקית בנושא ייבוש עמק החולה. זו היתה תחילת הרומן של וינשטיין עם צמר הפלדה, בו השתמש ליצור את דימויי האגם הגווע על פי צילומיו של פטר מרום. עם הזמן שכלל וינשטיין את שליטתו בצמר הפלדה ובצבעוניות שלו עם סדרת הדיוקן העצמי המחליד ועבודות נוספות.
בהמשך גילה וינשטיין את נפלאות הקפה השחור, חומר אורגני שבתנאים הנכונים פיתח עובש והשתנה לאורך זמן. כאשר ייצג את ישראל בביאנלה בונציה ב-2017 הוא שב לאותו הדימוי של עמק יזרעאל, אולם במקום ליצור אותו באמצעות שטיחים יצר אותו הפעם מחלקות של קפה שחור עם סוכר ומים, שהעלו עובש והשתנו לאורך תקופת ההצגה הממושכת והיו מהעבודות המדוברות בביאנלה של אותה שנה.
ומאז – שקט. כלומר, הוא הציג במוזיאונים ברחבי העולם ובתערוכות קבוצתיות בשדה המקומי, אבל במשך שנים לא הציג תערוכת יחיד בישראל. עד עכשיו. התערוכה החדשה של וינשטיין, 'איכול', בגלריה גורדון, היא בשורה חדשה העומדת ברף הציפיות הגבוה לאמן מסוגו.
בתערוכה זו יצר וינשטיין גוף עבודות חדש, היונק דימויים, חומרים ורעיונות מעבודותיו הקודמות שנזכרו לעיל, אולם מחיל בהן טרנספורמציה ייחודית הבוראת אותם מחדש. מדובר בקפיצת מדרגה רעיונית וחומרית שניתן להתרשם ממנה רק במפגש בלתי אמצעי. על כן אל תסתפקו בקריאה וצפייה בדימויים ברשת אלא סורו אל הגלריה לראות בעצמכם.
וינשטיין חזר אל השדות של עמק יזרעאל ויוצק אותם משיופי צמר הפלדה ובכך יוצר מעין הכלאה של שני גופי עבודות מרכזיים. התוצאה רחוקה מאוד ממה שעשוי להתפרש אולי כמיחזור עצמי. הטקסטורה של צמר הפלדה מפתיעה ומפתה למגע. אל הצבעוניות מגיע וינשטיין מריאקציות שונות של חומרים, ולא בעזרת פיגמנטים.
וינשטיין מספר על תהליך העבודה שלו: "תמיד יש איזשהו מצב שהעבודה הקודמת היא חומר גלם לא רק תוכני אלא גם ליטרלי בעבודה חדשה. במקרה הזה יש זיכרון קונקרטי של העבודה דרך היציקה של עמק יזרעאל, אבל לא רק, אני חושב שבדיעבד זה גם הסתכלות קצת על על גוף העבודות. אפשר להסתכל על זה גם כמו גוף שהוא כל הזמן משתנה לאורך הזמן. זה אמנם אותו גוף אבל מה שעובר עליו משנה אותו, הזמן משנה אותו. סוג של התבגרות פיזית".
"יצרתי לעצמי סוג של אתיקת עבודה - עם זה וזה אני עובד, זה הדימוי, שניים-שלושה חומרים. ועכשיו מה אפשר לעשות עם זה? אמון (יריב, הבעלים של גלריה גורדון) אמר את זה יפה: זה מין משהו ללא מוצא ובלי סוף".
מה קרה בין 2017 להיום? אני יודעת שהמשכת להציג בכל העולם מגופי העבודות הקודמים אבל בגוף העבודות החדש הרגשתי שהיה פה איזשהו תהליך ארוך של התגלמות, שבסופו, לשמחתנו, יצא פרפר.
"אני חושב שהיה לי איזה רצון בשקט אחרי ונציה... אני לא אוהב ששואלים אותי 'על מה אתה עובד עכשיו?' אז באיזשהו שלב התחלתי לענות 'על הזוגיות'. בדיעבד אני חושב שזו היתה תשובה נכונה במובן של העבודה על הזוגיות עם הצמר פלדה, להמציא אותו מחדש, לגלות עליו דברים חדשים. ממש כמו בקלישאות שמדברות על זוגיות בין אנשים. בתקופה הזו ניסיתי הרבה דברים, לא הכל הצליח, לא הכל הבשיל לכדי עבודה אבל למדתי הרבה בדרך. הייתי צריך את הזמן הזה".
הרבה מהחומרים שלך הם מאוד מקומיים – עמק החולה, נהלל, אלה חומרים שמאוד נטועים בישראליות. איך זה מתקבל בחו"ל?
"האמת שממש סבבה. יכול להיות שחסרים ניואנסים אבל מבחינת החשיבה על צורה או התיישבות שהיא חלק מהזיכרון הקולקטיבי זה עובד. בכל תרבות יש אייקונים שקשורים בנוף ותחושה לאומית, כך שכמה שזה מקומי יש לזה גם היבטים גנריים. הסיפור של ייבוש עמק החולה, ניסיון לאלף את הטבע, הוא לא משהו שייחודי רק לנו".
בעבודות האלה אני קוראת גם מימד של ביקורת על ההתיישבות הציונית, על הפער בין החלום הציוני למציאות הנוכחית.
"אני לא מסתכל על זה העבודה כמי שצריכה להעביר מסר מסויים אלא כעל דרמה. זה יכול להצליח או לא להצליח אבל מה שחשוב שזה מעניין".
באיזה הקשרים נוצרה התערוכה הנוכחית?
"אבא שלי היה מהנדס מים ועשה פרויקטים בכל הארץ. תמיד היה לי בראש הקשר של העבודות שלי של העמק ונהלל לעבודה שלו, אבל לאחרונה הוצאנו לו ספר שסוקר את כל הפרויקטים שלו וזה יצר לי מן שיקוף על האופן בו שנינו מסתכלים באופן דומה על העולם. היום הוא בן 92 וסובל מדמנציה ובמידה רבה אני יכול לזהות כמקבילה את הדימויים שהולכים ומתפרקים, השטיחים מתחילים להיעלם, יש פרגמנטציה של הדברים. יש פה גם מעבר מסויים בין פיגורטיבי ומופשט. או נכון יותר, יש כאן קונפליקט. זה לא קונפליקט שאני מנסה לפתור אותו אלא פשוט להביא אותו אל תוך העבודה".
"נכנסו לעבודות גם מפות של כיווני הרוח, אלה שנראות כמו כתב. אלה מפות של כיוון ולחץ אוויר שקצת שיבשתי אותן, אבל מה שמעניין בהן הוא שהן מייצגות זמן ופחות מרחב. כשאתה מסתכל בהן אתה שואל מה קורה בזמן מסויים. גם המפות של ימי הביניים שמופיעות בחלק מהעבודות, אלה מפות שאתה שואל ממתי זה? הזמן הוא פקטור מרכזי שנכנס קצת על חשבון המרחב. ההשתנות עצמה מעניינת אותי".
"במפות של ימי הביניים יש אלמנט של נוכחות פיזית בעולם – על מנת ליצור אותן אנשים היו ממש צריכים לטפס על הרים ולהגיע למקומות, לא כמו היום עם google earth ולמרות זאת הייצוגים מאז הם הרבה יותר ראשוניים. זה פרדוקס בין נוכחות וקרבה להר עצמו ובין הייצוג שלו במפה שהוא יותר רעיוני. יש כאן גם יותר דגש לחושניות של פני השטח. הקורוזיה שאני יוצר היא מהלך בזמן, השתנות שמקורה בריאקציה".
מאוד אהבתי לראות את הדינמיקה או הדיאלוג בינך כאמן לבין חוקי הכימיה, ראיתי אותך משחק בטווח שבין הנשלט לבלתי נשלט ובתווך הזה, בטעויות כביכול, קרו המון דברים יפים.
"זה אכן משחק. כל פעם מתלהבים ממשהו חדש. יש פה פעולות של בנייה ופירוק. יש כאן שחרור מסויים, אפילו כמיהה למצבים שהם לא לגמרי בשליטתי. זוהי לא מעבדה סגורה וסטרילית עם שליטה מלאה על התנאים. גם החומרים שאני בוחר הם כאלה, לא סטרילים. חשוב לי שהחומרים שאני עובד איתם הם כאלה שמוכרים לצופה מהחיים שלו – צמר פלדה, צמר גפן, חומץ בלסמי. נקודת המוצא שלי היא המוכר כדי לייצר יותר הזדהות אצל הצופה. בתערוכה הזו אני מרגיש שנפתחו הרבה כיוונים ואפשרויות".
"הרבה דברים נולדו במקרה, מתוך ניסיון לפתור איזו בעיה קונקרטית בעבודה או בהצבה. פשוט צריך לשים לב לזה. זה מוסיף עוד אפשרויות לדרך העבודה. זה עניין של מאוד להסתקרן מהמשחק. זה לא מחקר של בחינה מדעית של משהו נקודתי בעולם אלא משחק רציני בו אני לרוב בכלל לא יודע מה אני מחפש".
אתה אמן שידוע מאוד במיצבים שלו, אותם לפעמים נדרשת "לתרגם" לעבודות קטנות יותר שאפשר למכור אותן. הפעם מדובר בתערוכה שהיא מאוד נגישה בפורמט שלה לקהל הפרטי.
"העבודה על עבודת מיצב כרוכה בהרבה מאוד מאמץ, תכנון, עבודה מול כל מיני גורמים, אבל את העבודה עצמה אתה רואה בפעם הראשונה רק כשהיא כבר מוצגת. פה רציתי מהלך אחר, רציתי לשהות זמן עם העבודות, להתבונן בהן, להוסיף להן, לדייק אותן. גם אורך החיים של העבודות האלה הוא ארוך יותר, זה לא מיצב שמתפרק אחרי כמה שבועות".
מהשיחה עם גל וינשטיין יצאתי עם התובנה שהתערוכה הזו מורכבת מהיסודות החשובים של החיים – האדמה שבשדות, הרוח שבמפות לחץ האויר והמים שבמפות ימי הביניים ובקורוזיה. ומעל הכל מרחף הזמן, שתמיד ממשיך.
הייתי בתערוכה של גל ושוחחנו איתו. תערוכה מרתקת. ועדין מעניין מאוד לקרוא את ההתרשמות שלך ואת השאלות והתשובות הבהירות לגבי תהליך העבודה של גל. תודה רבה על זה.
עבודות מרתקות ומעניינות בהצלחה רבתי