בימים אלה נפתח במוזיאון הרצליה אשכול תערוכות שעוסק כולו בטקסטיל ואריגה ומאיר פרקים היסטוריים ועכשוויים של עשייה בתחום. במקביל מוצגת ב'תאו' תערוכה של גברים רוקמים (באוצרות הדר מקובר-מרום), בגלריה 'זוזו' בעמק חפר תערוכת הומאז' לג'ודי שיקאגו שכולה ריקמה ותפירה (באוצרות רותם ריטוב) ובמרכז לחינוך סביבתי בחירייה מוצגת התערוכה הקבוצתית 'התפתחוט'.
האם זה מקרה שבבת אחת אנחנו מוצפים באמנות המבוססת על סיבים וחוטים?
כנראה שלא.
יתרה מכך, גם מעבר לים יש נוכחות עזה לאריגה, ריקמה, טוויה, תפירה ושאר אומנויות המבוססות על החוט הבודד: החל מהמיצב המונומנטלי של Otobong Nkanga בחלל המרכזי של ה-MoMA בניו יורק, דרך שילה היקס בדיסלדורף ו-Malgorzata Mirga הפולניה בטייט סנט אייבס בבריטניה ועד אולגה דה אמארל הקולומביאנית בפונדסיון קרטייה וצ'יהארו שיוטה היפנית בגראנד פאלה, שניהם בפאריס. ביריד ארט באזל מיאמי שהתקיים לא מכבר היו עבודות מבוססות סיבים הלהיט של היריד והופיעו בביתנים רבים, כך שניכר כי שוק האמנות מחרה מחזיק אחרי שדה האמנות.
אם מסתכלים על ההיסטוריה, בתרבויות עתיקות עבודת טקסטיל הייתה הן מעשית והן אמנותית. במצרים העתיקה, למשל, יצרו אריגים מורכבים עם עיטורים מפורטים שסיפרו סיפורים היסטוריים ודתיים. בתרבויות האינקה והאצטקים, אריגה הייתה אמנות מרכזית המבטאת מעמד חברתי ותפיסות עולם, כאשר אצל האינקה הקשרים בחוטים היוו ממש כתב המכונה 'קיפו'.
במהלך ימי הביניים באירופה, ריקמה וטפסטרי (אריגי קיר) היו סמל סטטוס של האצולה. למעשה, בתקופת הרנסנס האומנות היקרה והיוקרתית ביותר לא היתה ציור או פרסקו, כמו שאולי רבים מניחים, אלא אריגי הקיר. מיטב האמנים, דוגמת רפאל, הכינו דוגמאות מפורטות שנשלחו אל ברוז' שבבלגיה, אל סדנאות האריגה שנודעו בכל העולם.
רפאל, אריגי הקיר בוותיקן
בקרב בני המעמד העליון והעשירים באירופה היוו בדים עשירים ושטיחים אוריינטלים סמל סטטוס, ואלה כמובן באו לידי ביטוי בציורי הדיוקנאות השונים לאורך ההיסטוריה. גם בתרבויות המזרח - כמו יפן, סין והודו – היווה טקסטיל סמל מעמדי ופותחו טכניקות מתוחכמות של צביעה ואריגה כמו באטיק ובדי משי.
המהפכה התעשייתית במאה ה-19 שינתה דרמטית את עולם הטקסטיל - המכונות החליפו את עבודת היד והבדים והאריגים הפכו זמינים וזולים יותר. במקביל התפתחה תנועת "Arts and Crafts" שדגלה בחזרה לעבודת יד איכותית וקפדנית, שבאה לידי ביטוי עד היום בקצוות הארטיזנלים של עיצוב האופנה, עיצוב הרהיטים, הקרמיקה ועוד.
במקביל, מי שכתבו את תולדות האמנות, שמו דגש על מה שקרוב אליהם ומייצג אותם (ברוב המוחלט של המקרים היו אלה גברים לבנים אירופאים) והחריגו מן ההיסטוריה הכתובה נשים ויוצרים לא-אירופאים וכן מלאכות כמו טווייה, ריקמה, תפירה, אריגה, קשירה ורבות אחרות שנתפסו כמלאכות דומסטיות ונטולות ערך אמנותי, להבדיל מהציור והפיסול.
בשנות ה-70 של המאה ה-20, חלה המהפכה הפמיניסטית שהוציאה נשים רבות אל המרחב הציבורי לתבוע את מקומן בפוליטיקה, בחברה ובתרבות. חוקרות אמנות פמיניסטיות החלו "להוציא לאור" את האמניות הגדולות מהרנסנס ועד המאה ה-20. אמניות פמיניסטיות כמו שרה סגל וג'ודי שיקאגו החלו לראות בטקסטיל אמצעי פוליטי ואישי לביטוי. הן אתגרו את ההיררכיה האמנותית שראתה במלאכות יד כנחותות.
בשנות ה-60 וה-70, אמנות הטקסטיל הפכה לזרם עצמאי. אמנים החלו לראות בחומרים הטקסטיליים מדיום אמנותי מלא, לא רק כלי שימושי. הם החלו ליצור מיצבים, פסלים וטכניקות חדשניות שחרגו מהמסורתי. מאז, אנחנו עדים לעניין בא והולך בתחום, וכעת נראה שנרשם שיא חדש בעיניי, כאשר הז'אנר חוזר לקדמת הבמה ואמנים בוחנים זהות אישית ותרבותית ומשתמשים בטקסטיל, לעיתים בשילוב עם חדשנות טכנולוגית, כאמצעי ביקורתי וחברתי.
אולגה דה אמארל, פונדסיון קרטייה פאריס. צילום: שרון אורנשטיין
אגב, בשנים האחרונות נעשה גם שינוי בשם: לא עוד אמנות טקסטיל, כי אם אמנות סיבים (Fiber Art). זה מינוח שמאפשר לכלול תחת הקטגוריה הזו מגוון רחב יותר של מלאכות וצורות ביטוי אמנותיות, שמקבלות היום צורה גם כאמנות מיצב, אמנות תלויית מקום או בוידאו. בנוסף, אין לשלול בעיניי מהלך של מיתוג או מיצוב מחדש מתחום מסורתי ונשי לתחום חדשני ופורץ דרך, בחסות הקונוטציה של המונח סיבים והחיבור שלו לעולמות ההייטק (סיבים אופטיים למשל).
ועדיין, אני שואלת את עצמי, מדוע דווקא ברגע הזה?
הגעתי לכמה תשובות וכנראה שהאמת היא עירוב של חלק או כולן, אבל מעניין אותי לשמוע גם את דעתכם, בבקשה כתבו לי למטה בתגובות.
מודעות סביבתית
התשובה הראשונה שעולה ברשת היא העלייה במודעות לקיימות המביאה אמנים רבים להשתמש בטכניקות מיחזור וחומרים ממוחזרים, כולל בדים, חוטים וטקסטיל ישן ליצירת עבודות חדשניות (זו התפיסה העיקרית מאחורי התערוכה 'התפתחוט' בחירייה). זה כנראה נכון אבל מדובר במגמה ארוכת טווח של העשורים האחרונים, ודווקא בתקופה בה נבחר מכחיש משבר האקלים להיות האיש החזק ביותר בעולם, אני לא בטוחה שזו הסיבה המרכזית.
חיבור לתרבות ומסורת
בעידן פוליטיקת הזהויות, שהשתלטה גם על שדה האמנות, אמנות סיבים מאפשרת חיבור עמוק למסורות תרבותיות של אריגה, ריקמה וטקסטיל. אמנים רבים חוקרים שורשים תרבותיים ומשחזרים טכניקות מסורתיות באופן עכשווי. אופן העבודה, שניתן לתאר אותו במקרים רבים רפטטיבי ומדיטטיבי, מהווה אלטרנטיבה או אפילו התנגדות למהירות והזמינות שמאפיינת את המאה ה-21. הטקטיליות והמגע עם ריקמה, אריגה או טכניקות אחרות של יצירה בסיבים, עומדים בניגוד בולט לעידן המסכים והוירטואליזציה.
ביטוי מגדרי
הז'אנר מאפשר ביטוי עוצמתי של נושאים פמיניסטיים, שכן אמנות סיבים קשורה היסטורית לעבודת נשים ועבודת יד. אמניות מאתגרות סטריאוטיפים ומעצימות נרטיבים נשיים דרך האמנות, וזה רלוונטי במיוחד היום כשאנחנו רואים שיש שוב ניסיון להגביל את החירויות של נשים, אם זה באיסור הפלות או הדרה שלהן מהמרחב הציבורי. מעניין לראות שגם גברים לוקחים חלק במגמה הזו ותובעים לעצמם (reclaiming) את הזכות לעסוק במה שנחשב עד לא מכבר לתחום נשי בלבד. דוגמא טובה לכך היא התערוכה 'גברים רוקמים' בתאו, בה לוקחים חלק מעל 15 אמנים.
גמישות אמנותית
בעולם בו אנחנו כל הזמן מחפשים להרחיב את הגבולות ולמצוא דברים חדשים, סיבים וטקסטיל מציעים מגוון טכניקות ביצירה - ריקמה, אריגה, סריגה, הדפסה - המאפשרות ביטוי אמנותי עשיר ומגוון, והשילוב שלהן עם טכנולוגיות חדשות כמו סריקה, תאורה, וידאו ועוד, מרחיב את מנעד הביטוי. לדוגמא, האמנית ומעצבת הטקסטיל תמר ברניצקי המציאה טכניקות חדשות לעיבוד הבדים אותם היא סורקת, מדפיסה ותופרת לכדי יצירות אמנות.
אמנים בינלאומיים רבים יוצרים מיצבי ענק טוטאליים באמצעות סיבים, וזאת בניגוד למסורת הטקסטיל שהיא בעלת מימדים ביתיים. האמנית היפנית צ'יהארו שיוטה יוצרת מיצבי ענק תלויי מקום המתפרשים על חללים גדולים ולמעשה מכניסה אותנו אל תוך היצירה שלה. Otobong Nkanga מתבססת על מסורת אריגי הקיר אולם משנה את הפרופורציה כך שהיצירה שלה חולשת על המבואה של ה-MoMA. אצלנו אפשר לראות את היצירות של גילי אבישר, העשויות בדים וחבלים, התובעות לעצמן את כל החלל, כפי שניתן לראות בתערוכה 'איך לעבור את השיטפון' בקרן דינה רקנאטי (אוצר: חגי שגב). דווקא במוזיאון הרצליה, שחלליו מאפשרים השתלטות מסוג זה, באשכול התערוכות הנוכחי נשמרת הפרופורציה המסורתית של הטקסטיל. לעומת זאת, בתערוכות האיור שאצר יובל סער במוזיאון בלטה התערוכה 'הקוף למד לארוג' של בתיה קולטון ורוני פחימה, שמיצב האריגה שלהן איכלס את החלל המרכזי.
צ'יהארו שיוטה, גראנד פאלה פאריס. צילום: שרון אורנשטיין
טשטוש גבולות
בעשורים האחרונים האמנות העכשווית מטשטשת את הגבולות בין אומנות מסורתית למלאכת יד, בין אמנות גבוהה לאומנות שימושית. הדבר ניכר בתחומי הקרמיקה, העיצוב וגם הטקסטיל. בכל תחום בחיינו ה'אותנטי' הפך לנחשק ביותר, והדבר לא שונה בתחום האמנות. ביצירות מבוססות סיבים המימד האותנטי והבלתי אמצעי ניכר במיוחד, לעיתים יותר מבציור או פיסול.
חיבור לגוף ולרגש האנושי
אולי היום יותר מתמיד, כאשר הבינה המלאכותית מוצאת את דרכה לתוך יותר ויותר תחומים, כולל באמנות, אנחנו מבקשים לעצמנו את העבודה הפיזית והאינטימית עם סיבים, שמאפשרת חיבור עמוק יותר לחומר וביטוי רגשי מורכב. זה נכון גם מצד היוצרים, המחפשים אמצעי ביטוי בהם לא נמצא עדיין תחליף ליד האמן, וגם מצד החברה המחפשת את החיבור השורשי והבלתי אמצעי.
אשמח לשמוע מכם מה דעתכם על הסוגייה הזו, והאם זהו רק רגע של שיא חולף או סמן למהלך רחב יותר?
Comments