זו היתה השנה של אייל אסולין. כשהוא מציג ב-12 תערוכות ברחבי הארץ אי אפשר להתעלם מעבודתו של האמן בעל כתב היד המובחן. אסולין, מאמין גדול בתורת השפע, מסביר את הפריצה ב-2018 בעשייה בלתי פוסקת: ״אני כל הזמן יוצר עבודות שמבחינתי חייבות לבוא לעולם. אחר כך הן מוצאות את מקומן. כשנמצאים כל הזמן בעשייה זה מביא עוד ועוד״. האינטנסיביות של היצירה של אסולין לצד פרוייקטים חברתיים שהוא מטפח מתחילת הדרך כובשים. עד כדי כך שהייתי חייבת לנסוע לאופקים, העיר בה הוא חי ויוצר, כדי להבין יותר.
אז נתחיל מההתחלה: אסולין, בוגר תואר ראשון ושני בבצלאל, מתאר משברי זהות שעבר במהלך הלימודים, שהגיעו להתבהרות רק עם סיום הלימודים. "בתואר הראשון שלי עברתי שבר מאוד גדול, התעסקתי במזרחיות, במסכנות, בקיפוח, הפריפריה. בדיוק מה שציפו ממני. כי באתי מאופקים. וזה הגיע לכך שפשוט הפסקתי לצייר. הייתי צייר עד אמצע התואר הראשון. אף פעם לא פיסלתי. אבל הגעתי לנקודת שבר, זרקתי תערוכה שלמה, לא הגשתי בסוף שנה. רק אחרי כמה חודשים הרגשתי שמשהו מתחיל להבליח מהרישומים הישנים שלי. זה היה הבחור שרוכב על המכונה שמוחאת כפיים – זה היה הפסל הראשון שלי. ככה התאהבתי במכניזמים, בקינטיקה ובפיסול. לא היתה לי בעיה לעבוד עם חומרים ומכונות – אני מגיל 11 עוזר לאבא שלי באינסטלציה ובניין. יש לי חוש טכני ויכולות טכניות ולא מפחד להתלכלך. גם הפרופורציות והפיכה של דו מימד לתלת מימד זה משהו שבא לי די בקלות וכמובן זה משתכלל עם הזמן".
בתואר השני יצר את העבודה שהעלתה אותו למודעות - "וירוס". זהו פסל קינטי עשוי ממאות קרטונים חתוכים ומודבקים ביד המדמה טרקטור רב זרועי, הכלאה בין החקלאי לקבלני, ובליבו תא שליטה סגור ללא מוצא שבתוכו שתי ידיות שליטה מוזהבות. אסולין מדבר על "המתח בין החומר הנצחי לארעי, שהוא שולי בתרבות שלנו כי הוא נועד רק לעטוף את הטובין ופה הוא הופך ליצירת האמנות עצמה. גם כאן הוא עדיין עוטף טובין כי זה למעשה זוג אשכים או לבבות זהב של הbeast, החיה".
אסולין לא מגביל את עצמו מבחינת מדיום ועוסק בפיסול, רישום, צילום ווידאו: "אף אחד לא ימסגר אותי – אני לא פסל, לא צייר, אני אמן ויש בי את הכל. אני יוצר. יש לי רעיון והוא יוצא לפועל כמו שהוא צריך, אני בוחר את המדיום שישרת אותו הכי טוב. אמנים כמו דמיאן הירסט, אניש קאפור, אולאפור אליאסון אדריאן רוחאס וילאר – הם המייקל ג'קסון שלי בעולם האמנות, אני מעריץ אותם".
רומן עם חתולים
משהו קרה השנה. פתאום אתה מופיע ב-12 תערוכות, כולל תערוכת יחיד, הרבה מוזיאונים. מה השתנה?
"אני לא יודע אם זה שינוי באיך ששדה האמנות תופס אותי או שזו ההחלטה שלי ליצור לכל תערוכה משהו חדש. זה התחיל בבראון ואני אמרתי לעצמי – 'אני מוציא השנה עבודות חדשות'".
זה לא היה קודם?
"כל שנה היו לי 5-6 תערוכות אבל השנה משהו השתנה. אני יודע להגיד שלקחתי על עצמי את האתגר לייצר עבודות חדשות למרות שיכולתי להישען על עבודות קודמות כמו "וירוס", שהוצג בהרבה מקומות בעולם ואני יכול לעשות לו סיבוב הופעות עולמי, אבל התחלתי להרגיש שאני רוצה משהו חדש. שאני משעמם את עצמי".
"ב-2016 כשעבדתי על פרוייקט הכיכרות באופקים עבור העירייה, היה פה במחסן ליד חתול ספינקס מיובש. כאן באופקים, חתול קירח מיובש. כל פעם שהייתי עבר שם הייתי מסתכל עליו ואומר לו 'אנחנו עוד נעשה משהו ביחד'. שנה הסתכלתי עליו עד שהחלטתי שזה הזמן. הוא מיובש כבר קרוב לעשר שנים והשתמר בצורה מדהימה כי זה אזור יבש מאוד. היו כמה חורים לתפור ולמלא, בכל זאת נבלה של חתול. הנה זאת התבנית השנייה שהוצאתי ממנו. בראשונה עוד אפשר היה לראות קצת שערות ולא רציתי. יצקתי אותו מפוליאורטן מוקצף שהוא מאוד קל וקל לעבוד איתו".
והוא למעשה הבסיס לעבודות שעשית במלון בראון ואחר כך התערוכה מג'סטיק במוזיאון חיפה.
"החתול הוא המגן של הבית וגם סמל לפוריות, אבל אני גדלתי על החמסה השחורה וחתול שחור זה מזל רע. ובעיניי היום חתולים שחורים הם הכי זהובים, הכי מלכותיים שיש. פתאום יצאה לי אהבה גדולה לחתולים אחרי שגידלו אותי שצריך לגרש אותם. הכל התחיל מהחתול המת הזה".
הערס חי
בתערוכת היחיד שלו מג'סטיק במוזיאון חיפה, כחלק מאשכול התערוכות המצויין Shop it! (מציג עד 21.1.2019), יצר אסולין חדר שהוא כמו קריפטת קבורה, קיר אחד שחור ועליו רישומים בזהב המזכירים הירוגליפים מצריים עתיקים ובו בזמן מדברים על סוגיות עכשוויות כמו המרדף אחרי הכסף וטראמפ. על הקיר הלבן מנגד רשם אסולין מכניזמים חצי דמיוניים שמתייחסים גם הם למרדף אחר הזהב. בתווך שולחן אליפטי שחור מאורך עליו מסודרים עותקים מוזהבים של גוויית החתול החנוטה ובמרכז אבני פחם ביניהן פזורים תליוני שרשראות "חי".
תסביר בבקשה את המוטיב של ה"חי" שמופיע בכמה וכמה עבודות שלך.
"ה"חי" הוא רגע שמלווה אותי כבר הרבה זמן. ה"חי" הוא רגע שמשמש אותי להצביע על תהליך הרבה יותר עמוק. הוא מבחינתי הערסיות, שאני מתעסק בה כבר מהפסל הראשון. הפסל שמוחא כפיים נקרא "ערס הוא אחד שחושב שמגיעות לו מחיאות כפיים". זה האטיטיוד, גם של ראפרים. הכל מדבר על דומיננטיות ועל היכולת שלך להאריך את הגוף באמצעות אובייקטים ופוזה. דומיננטיות חברתית בתוך קהילה, ומבחינתי זה משהו מאוד אוניברסלי. מבחינתי ערס זה סנופ דוגי דוג, זה דרייק, זה ליאור נרקיס, החי זה אני זה האמן. הרגע הזה של להתמודד עם סוג של זהות מסויימת. להיות ערס זה גם להיות גנגסטר, היפהופ, ראפר. זה סטטיק ובן-אל, זה פאריד אל אטרש וגם האוהדים של מנצ'סטר יונייטד. זה סוג של דומיננטיות בתוך חברה. וזה מה שאני רוצה להיות. אני רוצה להיות בלמעלה. לא מעניין אותי כל האינטריגות הפנימיות, של פוליטיקה ועבודה. זה לא מעניין אותי. אני חי את זה אבל באמנות שלי אני עושה דברים שיש להם יכולת לדבר בצורה אוניברסלית ולהיות מוצגים בכל מקום".
זה ממש "מוטי".
"את מוטי עשיתי במיוחד ל'חשומה', תערוכה שאצר שרון תובל בבית האמנים בתל אביב. זה היה רגע נכון להוציא את הנמרוד שלי. זה היה על החתול והמזרחיות ועליי ועל דנציגר שאני מת עליו ומת על הפסל של נמרוד שתמיד הולך איתי. אז החלטתי שאני עושה לי מוטי כזה. ומוטי זה המזרחי החדש, זה גם דוד שלי מוטי, סלט עגבניות מוטי הישראלי, מוטי עומר שדנציגר מאוד אהב אותו. מבחינתי מוטי הוא ישראלי, מקומי, יהודי, יש בזה הרבה. זה הפעיל אותי. אבל אז אמרתי, מה פתאום בז? אני רוצה חתול".
החתולים יחד עם נמרוד מתחבר לי למזרח תיכון חדש.
"כן. לגמרי. כל התרבות המזרחית היותר עתיקה, יחד עם הפסלים מאיי הפסחא שהם מאוד שבטיים וילידיים. גם מוטי שלי הוא הרבה יותר שבטי במהות שלו מנמרוד של דנציגר – אף רחב יותר, שפתיים רחבות יותר. בכוונה. כדי להבליט את הטוטמיות הזו שהוא משדר".
יחד עם זאת יש גם ציטוטים מההיסטוריה של האמנות - אני מזהה רפרנס לעבד של מיכלאנג'לו, לקדוש הנוצרי סן סבסטיאן. הרבה דברים שהם לא מפה.
"אני לא חושב על מה שאני עושה בצורה לוקאלית. אני לא רואה את עצמי כאמן פרטיקולרי – מזרחי, מהדרום. אני לא חי בהגדרות האלה. זה אוניברסלי וידבר גם למישהו בברוקלין לצורך העניין. על פריים אפשר להסתכל כעבד, כקדוש מעונה, כאל. אני אוהב שהפסלים שלי הם פרומים בחוויה שלהם אי אפשר לקשור אותם למשהו ספציפי".
ה-WOW כאמצעי להעברת מסר
חשוב לך אפקט ה"וואו".
"אפקט הוואו הוא מאוד מאוד חשוב. אין דבר כזה עבודה בלי וואו. אין וואו אין עבודה, אני לא אוציא אותה. אני חושב שאמנות נועדה לכולם. לא רק ליודעי דבר, שוחרי אמנות וכאלה. לכולם. שיבוא בן אדם מאפריקה, ממרוקו, מסין ויראה עבודה וגם לו יהיה וואו. אני חושב שהמפגש עם הפיסול בחומר מעלה שאלות. אם החוויה היא טובה אתה מסתקרן, שואל שאלות. גם אם לא הבנת זה הולך איתך וישפיע הלאה. האמנות מייצרת אליטות חברתיות חדשות, גם אנשים פשוטים הופכים לאליטה חברתית עם צריכת התרבות.
הדבר הראשון שאני רוצה ליצור אצל הצופה זה סקרנות וזה באמצעות ה"וואו". אני נגד עבודות פשוטות. לא מאמין ברדי מייד. זה לא אני בכלל. אני מאמין שמעבר לקונספט צריכה להיות גם יד. הבסיס שלך כאמן זה ליצור, להוציא דברים אל הפועל ובצורה יוצאת מן הכלל. זה חייב להיות מגובה בעשייה ברמה גבוהה".
וה"וואו" מתחבר גם עם הזהב שמופיע בעבודות שלך במינונים כאלה או אחרים.
"הרגשתי שיש משהו במבריק, ה-shine הזה, שכמו עורבים אנחנו מתפתים תמיד לזהב ורק אחר כך מבינים שאין מאחורי זה כלום. התחלתי להתעסק בזה בעבודות – דברים שתופסים את העין. אז אפקט הוואו כבר לא היה רק במימד ההפתעה של מכונות שעושות פעולות עקרות ודביליות, אלא גם חזותית. אני כבר לא עושה קינטיקה.
קודם עסקתי בdemonstration של היכולות הטכניות, היום זה יותר עיסוק במראה – המראה המזוייפת הזאת של תרבות השפע שלנו. הרולס רויס היתה המקום הראשון שהצלחתי להראות את זה בצורה המובהקת. הגלאם גם התחיל אז, עיסוק בזהב. במיוחד שזה גם מדבר על ארון הברית. ומשם העיסוק בטראמפ וכוח הכסף, קפיטל ועולם של נטוורקינג ופייסבוק ואינסטגרם".
ופייק
"הכי פייק! מאחורי כל הזוהר הזה יש אנשים בודדים".
אתה עושה גם הרבה פרוייקטים חברתיים, מה שאתה קורא ארטיביזם.
"האמנות נועדה לכולם, אני רואה בה גם מורשת ולכן גם חשוב לי כל הקטע החברתי, העבודה עם ילדים או עבודה עם אגודת חללי העיר. גם אם לא תמיד בא לי ואין זמן, אני מוצא זמן כי זה חשוב לי. אני מרגיש שאני חייב לתת, כי גם לי נתנו כשהייתי ילד. נתינה היא גם שפע, כשאתה נמצא בנתינה אתה מקבל גם חזרה כל הזמן, זו אותה אנרגיה".
ומה עם ארצות הברית למשל? דווקא החיבור עם התרבות השחורה, הפופולרית, בטח בעולם המוזיקה אבל גם בעולם האמנות יש התעוררות של אמנות אפרו-אמריקאית. אני לגמרי רואה אותך שם.
"ניו יורק זה המרכז היחיד שאני רואה את עצמי עובר אליו. לשם אני מכוון אבל יש עוד כמה שלבים בדרך".
Comments