לאורך כל שנות הבלוג אני מקדישה בסוף השנה האזרחית פוסט לסקירה של השנה החולפת, סטטיסטיקות של הבלוג והישגים מקצועיים. השנה, למרות הצלחות רבות במישור האישי והמקצועי, השנה היתה כל כך שחורה, קשה ומתישה עד כי אין בי כל רצון לעשות זאת. השנה היתה רצופה בשיסוי, פילוג ושנאה ולקראת סופה הביאה אותנו אל עברי פי פחת עם מלחמה עקובה מדם שגובה מחירים עצומים בנפש וברוח. באופן אישי, קשה עד בלתי אפשרי עבורי להרים את הראש ולהביט אל האופק, אל מעבר למלחמה.
ודווקא על רקע זה מתחזקת בי הידיעה הפנימית, שעל ברכיה גדלתי, שאין לי ארץ אחרת.
במהלך השבועות הראשונים של המלחמה הייתי ספונה בביתי בהלם ואבל. מה ששמר על רוחי יותר מכל היה מאמץ ההקמה של קרן 'אמנות עם שחר', שהיה למעין אידאה שקרמה עור וגידים ודרשה את תשומת הלב והעשייה שלי. הרגשתי שוב פעילה ונחוצה וזה הביא קצת מזור לנפש.
בתוך כל זה הייתי בעיקר מול המחשב, בטלפונים ובוואטסאפ. לא ראיתי אמנות במפגש פנים אל פנים במשך שבועות ארוכים. עד שחזרתי. חזרתי לסיורים ולתערוכות, אבל הייתי אחרת. כולנו אחרים. במפגש כמעט עם כל יצירת אמנות אני רואה הקשר כלשהו למלחמה ולאובדן, ואני רואה שאני לא לבד. גם אחרים חשים בכך.
גדולים וחכמים ממני כבר אמרו בעבר כי יצירת האמנות אינה שלמה ללא המפגש עם הצופה. למעשה זהו מפגש משולש – האמן, היצירה עצמה והמתבונן בה. בעוד היצירה היא דוממת ולכן לא משתנה, והאמן עלול להיות כבר מת במקרים רבים, הרי שאנחנו, הצופים, משתנים כל הזמן. אנחנו מגיעים למפגש עם היצירה עם מטען של היסטוריה אישית, נטיות ורגישויות, חוויות קרובות ורחוקות, וכל אלה משפיעות על האופן בו אנחנו חווים את יצירת האמנות, כיוון שאנו משליכים עליה, גם אם לא במודע, את העולם הפנימי שלנו. כיוון שהעולם הפנימי שלנו לעולם אינו סטאטי, הרי שלאורך זמן החוויה שלנו עם אותה יצירה בדיוק עשויה להשתנות ולקבל רבדים ומשמעויות חדשים. בחודשים האחרונים כולנו נחשפנו לזוועות, לדימויים קשים ומציאות שכמעט ואינה מתקבלת על הדעת, ועל כן כולנו עטופים במעין מסך שצובע הכל בצבעי מלחמה, פחד וחרדה.
בשבועות האחרונים חזרתי לראות אמנות. חזרתי להסתובב בתערוכות ולפגוש יצירות אמנות ללא תיווך. החוויה היא דואלית: מצד אחד, אני מאמינה בכוחה המרפא של אמנות, ומצד שני, היא מעבדת עבורי את החוויה הקשה ומכאיבה לי פעמים רבות.
התערוכה הראשונה שראיתי כשחזרתי לסיורים היתה במוזיאון פתח תקווה. אשכול תערוכות שנפתח בסוף מאי ועמד לאורך חודשים רבים, אולם בנובמבר הוא היכה בי בבטן הרכה: מיצב "בית אמש" של ענבל הופמן שיצרה בית יד לבנים מתנפח, מעין ג'ימבורי בשחור-לבן, מוקף בנעליהם המיותמות של הקופצים הנעלמים, הדהד את התמונות של הנופלים החדשים בבית יד לבנים העירוני בדלת ממול. הבית ההרוס ממנו מתאבך עשן וממרזבו בוקע פיח השריפה שיצרה נועה יקותיאלי הדהד לי את בתי כפר עזה השרופים. ציור הפחם הענק של מריה סלאח מחאמיד שעסק במלחמה באוקראינה וחוויות הנכבה, העלה בי את המראות מהקיבוצים, על האנשים הכפותים והתינוקות השרועים מעל כדורי רובים. החרדה שעולה מציוריו של גרי גולדשטיין הנכיחה את התחושה הכללית, מצב פנימי מתמשך. על כך אמרו רבים כי לאמנים יש כוחות נבואיים. אני לא מאמינה בזה.
בגלריה גורדון ביקרתי במיצב המצמרר של סשה סרבר: העבודה 'בית' מ-2013 שמשרטטת את שרידיו של בית שרוף ומפוחם, ובתוכו הוצבו שתי עבודות אחרות של האמן - סוס עץ ובובת פינוקיו. זה היה ממש בוקס בבטן. כמו שכתב יונתן הירשפלד בטקסט המלווה: "כעת הבית השרוף הוא הבית של כולנו".
בתערוכת 'עדות מקומית' פגשתי את המציאות עצמה, ללא כחל ושרק. התערוכה סוקרת את השנה בין ספטמבר 2022 לספטמבר 2023, שנה של התנגשויות פנימיות, הפגנות ומחאות, פילוג וקיטוב. כל השאר נשאר בשוליים. אל אלה הצטרפו צילומי המלחמה המוקרנים בלופ ומיצב וידאו שהוא הומאז' ל-20 שנות 'עדות מקומית'. התמונה הכללית המתקבלת היא קשה. כתבתי על כך כאן.
בגלריה של עין הוד ביקרתי בתערוכות שאצרה צאלה קוטלר-הדרי ונפתחו בתקופת החגים. בחלל הקטן מוצגת התערוכה "מקום נפלט" העוסקת בחוויית הפליטות והתלישות, שפתאום הפכה כל כך רלוונטית עבור מדינה בה חיים כ-100 אלף אנשים שנאלצו להתפנות מביתם. בחלל הגדול עוסקת התערוכה במקום המפלט – "כאילו חיכו לנו אלף שנים". תערוכה שנקודת המוצא שלה היתה עין הוד, כפר בו אמנים, בוהמיינים ואחרים שחשו חריגים, מצאו בו בית ומפלט. במרכז החלל אנחנו מוזמנים לשהות בגן הסרוג של טליה שאנון מוזס, ולהשקיף ממנו על גן העדן המכושף של אנה איילת אפל, אל קוטפי הכוכבים של גיא סער רוסו והצופה מהמערה של מתן בן טולילה. אולם הארעיות כל הזמן נוכחת שם: בצרור החול הפריך של חיימי פניכל, בגלגלים הלבנים הפורסים מרבדי בניינים של אמיר תומשוב או 'הגלגול הבא' של תמר שפר בו מגולגלים יחד שכבות שכבות של שטיח, אדמה, דשא, כלי מיטה ועוד ובעבודה 'יש לך חצי שעה לארוז' של עוז עמרני שיצר מעין מובייל ילדות בו עטף חפצים חשובים בבד – דובי, כוס קידוש, סיר, כפכף, בקבוק ויעה.
מול הגלריה שוכן מוזיאון ינקו-דאדא, המארח בימים אלה את התערוכה היפה של אסנת בן דב "צל של ציפור חולפת" באוצרותה של סופי ברזון מקאי. התערוכה הוצגה בגלריה בארי ונשרפה כליל יחד עם הגלריה. בצעד יוצא דופן של סולידריות הזמין המוזיאון להציג את התערוכה בין כתליו. ההפקה התאפשרה הודות לאנשים טובים בשדה האמנות, העסקים והנדל"ן. מעצם העובדה הזו ברור שמרחף מעל התערוכה צל כבד, ועם זאת היא עומדת איתנה בפני עצמה.
בן דב מצלמת טבע דומם כאילו היה זה ציור. היא מקפלת ביצירתה צירים שונים של היסטוריה: ההיסטוריה של האמנות, בה לסוגת הטבע הדומם מקום חשוב, במיוחד בציור הפלמי, וההיסטוריה האישית שלה ושל משפחתה, המתגלה אט אט בהתבוננות מעמיקה בצילומים. בחלק מהצילומים, שצולמו באור יום על שולחן בבית האמנית, היא מצוותת לפירות והירקות פיסות של בדים. היחסים ביניהם אומרים הרבה: בד החיתול השקוף למחצה שעוטף את קלחי התירס שהזדקנו וקצותיהם קמוטים, שומר עליהם בעדינות; מטפחת הכיס עם הפרחים התכלכלים מכסה ומגוננת על פרחי הארטישוק בקערה, אחד מהם חמק ממנה ונותר חשוף על השולחן; המטפחת הלבנה והמגוהצת עומדת בנוקשות מאחורי חציל בלאדי מבריק שקפליו דומים לאלה של המטפחת שכמו תומכת בו ו"נותנת לו גב". הבדים מספרים על מסחר הבדים שעסק בו סבה של בן דב בעירק, ונאלץ לעזוב ללא רכוש אל ארץ ישראל. פיסות הבדים הבודדות שהביא הפכו למזכרת משפחתית.
אהבת הספר והבוטניקה של בן דב נחשפת בשני צילומים: אפרסק בשל שניצב על שפת הספר 'עולם הצמחים' שמצאה האמנית כשהוא מלא בסימניות פנימיות, ומגדל הספרים הכחולים שהיא יוצרת מהספרים של אמה, אותם ערמה על ספר ישן שלה – צילום הצמחים. אבל זו לא רק ההיסטוריה שלה – כשהגיע לארץ סבה הפך להיות כורך ספרים, ואילו אמה היתה אישה מאמינה שנשאה איתה תמיד ספר תהילים. בן דב ממתינה ואורבת לרגע הנכון לצילום – הרגע בו הפרפר יתיישב, התיקנחול יתקרב או האגס שירקיב – ורק אז היא מצלמת. יוצא דופן הוא הצילום הגדול ביותר בתערוכה 'ספארי טבע דומם', המתאר לדבריה את אחורי הקלעים של הצילומים שלה. ניתן למצוא בו אובייקטים שונים מתוך הצילומים האחרים, עומדים יחד בעירבובייה כביכול, על רקע בד מנומר, המנוגד כל כך לרקע חמור הסבר של הצילומים האחרים. למרבה המזל צילום הוא מדיום שניתן לשחזר, אולם זכר העותק הראשון שנשרף תמיד יהיה צרוב בזיכרון.
לאורך התקופה נחשפתי, כמוכם, לדימויים רבים של יוצרים מוכשרים שיצרו בהשפעת האירועים. עבודות חזקות ומטלטלות, חלקן עם ניחוח "מגוייס" משהו, אילוסטרציה לתחושות תחת מתקפה וזוועות האונס והרצח. דלית מתיתיהו, אוצרת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב, בחרה לא להציג עבודות מסוג זה, אלא לצלול אל האוסף העשיר של המוזיאון ולדלות ממנו עבודות שיש בהן רלוונטיות לתחושות בעת הזאת. כאן ירד לי האסימון. זה הבהיר לי באופן נהיר וברור שאין עבודות נבואיות או כאלה שחזו את העתיד. אנחנו פשוט חיים בתוך רצף ארוך של מלחמות, מבצעים, טרגדיות ופיגועים. הפעם המחט זזה בחדות יוצאת דופן אבל החרדה, הפחד והקושי כבר היו כאן. הם כאן כבר הרבה זמן, ואמנים לאורך השנים מגיבים לאובדן, לעצב, התלישות והתסכול וכעת הכל חוזר כמו בספירלה.
ציר התערוכה של מתיתיהו, "שמיני עצרת", הוא עבודה של דגנית ברסט, המבוססת על שיר של המשורר הפולני תדיאוש רוז'ביץ' בתרגומו של רפי וייכרט. השיר קצר ואל כל מילה בו ציוותה ברסט דימוי, כשאלה מודפסים על דף A4 פשוט למראה. המילים והדימויים הללו כמו מפסקים את המשפטים שיצרה מתיתיהו עם יצירות נוספות באוסף. בתוך החלל הגדול היצירות תלויות על הקיר בצורה מעגלית כך שהמבקר נע בתנועה רפטטיבית, כמו בתפילה, לאורך התערוכה.
תערוכתו של שלום סבא, מוצגת גם היא במוזיאון תל אביב באוצרותה של נעמה בר אור, מהווה מעין חרך הצצה לעולם של לפני ה-7 באוקטובר. עולם בו היה הגיוני לפתוח תערוכה מעמיקה ורחבה לאמן חשוב שלא קיבל מספיק במה לאורך השנים, ללא שום קשר לקונטקסט הציבורי-חברתי-מקומי-עכשווי. זה היה מרענן.
סבא היה אמן שעלה לארץ עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ועסק במדיומים שונים ומגוונים: ציור שמן, הדפס ותחריט, עיצוב תפאורה לתיאטרון, עבודות קיר ומסגרות, ציור על פרספקס, קולאז', צילום, עיצוב ויטראז' ועוד, ובכך עוצמתה של התערוכה, שמציגה את פניו המרובים של האמן ולא רק את עיסוקו בציור. כיוון שלא השתייך לאסכולה או קליקה בשדה הישראלי, נדחק אט אט על ידי ההגמוניה של המופשט הלירי, ואת חייו סיים בגרמניה, אליה חזר בעידודה של גלריסטית גרמנייה.
הביקור באוסף הפניקס במוזיאון רמת גן, כהכנה לסיורים הקרובים, היווה סיכום מעניין לכל אלה. בפרספקטיבה של מאה שנים שבהן נפרס האוסף שבנה יוסי חכמי במומחיות ואהבה, מתקבל הקונטקסט הרחב יותר. זה שמספר על יצירה אמנותית במקביל לבנייה והתיישבות. ניכרת בו הנטייה לאידאליזציה בתקופות מסויימות, במיוחד בתחילת דרכה של ההתיישבות והמדינה. בהמשך השכילו אמנים רבים לבקר את החברה, להביע דעות פוליטיות ולעסוק בסוגיות חשובות במישור הציבורי והפרטי, ועל כך גאוותי. עוצמת החברה הישראלית היא היכולת להשמיע קולות רבים ולהיבנות למרות אותם קולות ובזכותם. אין לי ארץ אחרת ועל כן אני חייבת להיות אופטימית, להאמין שמכל הרע הזה נשכיל לצמוח, להתחזק ולהתאחד. נקווה שזה יקרה בקרוב מאוד, ב-2024.
התקווה נותרת עבורי בחוויית העשייה והנתינה. כזו היא גם תערוכת הפופ-אפ של משה טרקה, רעות דפנא ואסף צור, אמנים שאני אישית מאוד אוהבת ומחוברת לדרכם האמנותית, אותה אצרתי בהתנדבות יחד עם שותפתי לילך שמול. 50% מההכנסות ייתרמו לקרן 'אמנות עם שחר'. בואו לפגוש אותנו ביום חמישי 28.12.23 בשעה 19:30 ברח' שבזי 58, תל אביב.
בתקווה ש-2024 תביא איתה מזור, שלווה ואהבה.
אמן.
Comments