דינה שנהב, אמנית ותיקה ומעניינת, מציגה כעת בחלל המרכזי במוזיאון הרצליה. הזמנתי אותה לשיחה על העבודה, המקורות שלה והחומר שמעסיק אותה כבר הרבה שנים – ספוג.
דינה ואני דיברנו בזום והראיון המוקלט כאן למטה תמצאו תמלול כמעט מלא.
דינה: מה שעשיתי במוזיאון הרצליה זה אובייקט אחד, מאוד גדול בחלל, משהו לא כל כך אופייני לי. מבחוץ הוא נראה כמו אמנות מינימליסטית אבל כשנכנסים פנימה מתגלה עולם שלם שמורכב מהרבה מאוד חלקים. למעשה בניתי מנהרה ארוכה שמבחוץ נראית כמו אובייקט בטון מוארך שחוצה את החלל, ואפשר להיכנס אליה.
המנהרה עשוייה מספוג. אני חצבתי אותה יחד עם נדב בכר בעזרת סכינים לאורך 15 מטרים ואפשר ככה ממש לצלול לתוכה.
שלומית: זו ממש עבודה עמלנית.
דינה: היינו צריכים גם לעמוד בכל מיני מגבלות טכניות שיאפשרו את הכניסה של אנשים פנימה במסגרת התצוגה במוזיאון. כל פני השטח חצובים ביד. בפנים יש כל מיני אלמנטים תומכים שעוזרים לשמור על הבטיחות אבל מבחוץ נשמר המראה הנקי של גוש שיצא עכשיו מהמפעל. בפנים החציבה בסכין נראית ממש כמו פני שטח של אבן.
שלומית: לקחת את החלל הגדול של מוזיאון הרצליה, שהוא מונומנטלי, ויצרת משהו שהוא מאוד אינטימי. את מכריחה את המבקרים לחוויה כמעט יחידנית, מאוד קרובה לקירות המנהרה ולאובייקטים הנוספים שהשארת בה. יש דיסוננס מאוד גדול בין ה"בונקר" שאנחנו רואים מבחוץ למנהרה החצובה ביד שאנחנו נכנסים אליה.
דינה: אני מאוד אוהבת לחוות עבודות לבד, וכאן ממש זרקתי את הצופים אל תוך העבודה והכרחתי אותם להתעמת איתה לבד. העבודות שלי הן תמיד מאוד אישיות אבל זאת במיוחד. בניתי אותה לעצמי. גם הסיפור שבניתי הוא על עצמי, כאילו אני בונה לעצמי מנהרת מפלט או מעבר למקום אחר. בעצם לא ברור אם זהו מעבר למקום אחר או שזה נתיב מפלט. הכנסתי בה את כל החפצים שאותם אני הייתי צריכה בשביל לברוח – יש בה מיטה, ספר, משקפיים, מים, סנדביץ', כלי עבודה. הכי אני אוהבת לשבת במנהרה הזו לבד. בתקופה שהמוזיאון היה סגור, והמנהרה עמדה מיותמת, באתי לשבת בה לפעמים ולהרהר.
בגלל המגבלות על מספר האנשים שיכולים להיכנס בכל עת, אני למעשה מכריחה את האנשים לשהות שם לבד ולהיות מאוד קרובים לחוויה שאני עברתי שם וגם לעבודה עצמה. אתה לא יכול לתפוס ריחוק מהעבודה, אלא חייב לחוות אותה.
שלומית: בעצם אנחנו נכנסים לתוך העבודה. זו לא עבודה שהיא רק ויזואלית, אלא רב-חושית, אימרסיבית. ממש בא לגעת בה.
דינה: הספוג הוא נורא מפתה לגעת, וזה חלק מהקסם.
מעניין אותי לעשות דברים שאתה נורא רוצה להתקרב אליהם ואתה לא יכול, או כאלה שנראים לך כמו משהו אחד אבל הם בעצם משהו אחר. זה מצריך מהצופה תהליך של פענוח.
שלומית: לעבודה יש גם קשר לסיפור המשפחתי של אבא שלך.
דינה: הרעיונות הטובים לעבודות הם נוגעים בהרבה רבדים ומתחברים לכל מיני כיוונים. העבודה התחילה ממקום אישי: הייתי במקום מאוד רועש וחיפשתי איזה מפלט לעצמי. ככל שחפרתי בזה הבנתי את הקשר למשל לאבא שלי, שהייתי מאוד קרובה אליו. כילד בהונגריה תחת שלטון הנאצים הוא נאלץ לברוח. חשבתי על הבריחה הזו שלו ומקומות המסתור שהוא היה צריך למצוא על מנת לשרוד. רוב השנים הוא לא דיבר על זה ואני נותרתי לדמיין לעצמי את מקומות המסתור ביערות, בגומחות, מתחת לבתים. חשבתי על כל מיני מקומות מסתור.
שלומית: נתת לעבודה גם משמעות פוליטית, כמו להרבה מהעבודות שלך.
דינה: כשהתחלתי לחשוב על מנהרות בהקשר יותר רחב זה התחבר גם למנהרות של החמאס. אני הרבה חושבת על השאלות מי תוקף ומי מותקף, מי האלים ומי הקורבן. אלה דברים שמלווים אותי כל הזמן. מצד אחד מקומות המסתור שאני מכירה מאירופה, שהיו אמצעי התגוננות, מול מנהרות החמאס שהן אמצעי התקפה.
שלומית: למנהרה שלך אין מוצא. להבדיל מהמנהרות של החמאס שמובילות מנקודה אחת לשניה, במנהרה שלך אין מוצא.
דינה: זה נכון, אין למנהרה מוצא, אבל השארתי אפשרות שזה יתממש: השארתי שם כלי עבודה וחפירה, שמעידים על כך שהמנהרה היא עדיין בתהליך. לעבודה יש גם רובד פסיכולוגי, והיא מנכיחה את התהליך של העבודה עצמה. זוהי גם בריחה מהעולם שבנית לעצמך או שנקלעת לתוכו. השארתי גם מיטה, שהיא מקום לנוח בתוך התהליך הזה, שהוא ארוך.
שלומית: זה מזכיר לי את העבודה שלך על בקתת הצייד, שיש בה תחושה לא ברורה של ציר זמן – הא הצייד תיכף יחזור?
דינה: לגמרי. יש לי כמה עבודות כאלה, שהן כמו להיכנס לסרט באמצע, שאתה לא יודע מה קרה קודם ואתה גם לא רואה את הגיבור. אתה נותר לנחש ולדמיין. הדמות של הצייד זה משהו שמאוד מפחיד אותי באופן אישי, כי זה מישהו שצד בעלי חיים בשביל הספורט וההנאה, ברור שזה לא בשביל לשרוד. סביב זה בניתי את העבודה שמכניסה אותך לסיפור שלא ברור בו מה היחסים בין הצופה לצייד, מי התוקף ומי הקורבן.
שלומית: העבודות שלך סובבות קונפליקטים – אם זה הקונפליקט הפוליטי של הכובש והנכבש, אם זה אדם וטבע, כמו הצייד וגם המנהרה שהיא התערבות של האדם בטבע, נושאים של רך וקשה, גברי ונשי. כל הדברים האלה חוזרים ומהדהדים בעבודות שלך.
דינה: המטרה שלי היא במפורש להכניס את הצופה לקונפליקט, עם עצמו ועם העבודה. גם זה שהוא רוצה לגעת בעבודה ולא יכול זה קונפליקט, זה שבמבט ראשון הוא רואה משהו אחד ואחר כך מגלה דברים אחרים זה קונפליקט. בעבודות אני לא אומרת משהו ספציפי, אני פשוט שמה את זה לצופה מול הפרצוף.
שלומית: כמו טנק מרכבה באמצע הגלריה.
דינה: בדיוק. זה אמנם טנק מרכבה בגודל מלא, עם קנה שמכוון בדיוק אליך. זה גורם לצופה להיות מאוד מאויים, אבל הוא רך והוא לא יכול לעשות שום דבר. אני בעצם מעבירה את הצופה חוויה, מכניסה אותו לתוך הקונפליקט, ואז הוא נאלץ לשהות שם, להרגיש ולחשוב.
שלומית: את מאמינה בכח של אמנות להשפיע על המחשבות, הדעות, המציאות?
דינה: אמנויות באופן כללי מאוד משפיעות עליי, אם זה ספרות טובה או מוזיקה, אבל הכלי שלי זה אמנות פלסטית.
אני מאמינה שאמנות טובה משפיעה. עם כל הציניות וספקנות, בסופו של דבר זה מה שאני עושה, והדברים האלה קיימים בעולם, והלוואי שזה משפיע.
שלומית: זה משהו שאת חושבת ומתכננת מראש? את מזהה נושא שאת רוצה ליצור סביבו שיח ואז ניגשת לעבודה או שקודם כל את יוצרת מהבטן והלב ואם זה בא אז אדרבא?
דינה: אני לא מתכננת את זה מראש. ממש לא. העבודות באות לי כמעין חזיונות כאלה בראש, ואני שואלת את עצמי הרבה האם הם מאוד מאוד חשובים לי וזה תהליך שלוקח זמן. הרעיונות שלי הם לפעמים מופרכים. למשל, לבנות טנק מרכבה מספוג בגלריה בגודל 1:1 זה מופרך לגמרי – אין לי מקום בסטודיו, אני עובדת לבד אז זה ייקח שנים. ובכל זאת, אם זה משהו שנשאר איתי אז יש בו איזה גרעין. יש לי הרבה רעיונות אבל רובם מתנדפים לאורך הזמן כי הם לא מספיק חשובים לי, לא מספיק מעסיקים אותי. אם זה משהו שממש חשוב לי, אני קודם כל עושה את זה. אני גם אדם בעולם, אז אני מניחה שאם זה כל כך חשוב לי זה גם ידבר לאנשים אחרים.
שלומית: כמה זמן לוקח לעבוד על כזה פרוייקט?
דינה: הרבה זמן. זה קודם כל הרעיון שמתבשל בראש. זה יכול לקחת שנים. אז צריך למצוא לזה מקום ורק אז תהליך העבודה עצמו, שזה חצי שנה. את הטנק למשל בניתי בחלקים אצלי בסטודיו. נסעתי הרבה לראות את הטנקים, לראות את כל החלקים, חיפשתי תוכניות, הכל כדי שיהיה כמה שיותר מדוייק.
שלומית: העבודה שלך היא מאוד מושגית, יש בה רעיון, פרי הדמיון שלך, וזו מהות העבודה, אבל אני חושבת שהמימד הטכני הוא מאוד קריטי. הרעיון לשים טנק מרכבה מספוג באמצע גלריה הוא לא מספיק. צריך לעשות אותו ברמת דיוק גבוהה כזאת שהיא בעצם תהיה הונאה של העין. רק ככה אפשר לייצר את הרגע הזה של הספק – האם זה אמיתי או לא?
דינה: זה נכון. אחרת אפשר פשוט לאמר את המשפט הזה – טנק מרכבה מספוג, או אפילו לכתוב אותו. גם לזה יש כח, אבל זה לא כמו המפגש עם האובייקט.
במקרה של הטנק, רציתי שהוא יהיה ממש מדוייק ודומה, אבל במקומות מסויימים נתתי מקום לתכונות של הספוג – למשל הרובה שעל הטנק, הקנה שלו נשמט, כמו גבריות הנופלת, הזחל שעוטף את הגלגלים הוא רפוי ולא מתוח. הכח של האמנות היא בנוכחות. בגלל זה קשה מאוד עם התקופה הזו שהכל וירטואלי. הכח של החומר הוא חזק. הספוג הזה לא עוזב אותי, הוא מפתיע אותי כל פעם מחדש.
שלומית: הרומן שלך עם הספוג באמת ארוך מאוד, איזושהי היקסמות מהחומר.
דינה: לפעמים אני אומרת די כבר, אני לא אמנית ספוג. אבל יש בו משהו חזק מאוד עבורי. העולם מאוד קשה לי, דוקר. יש משהו בתכונה הבסיסית הזו של ספוג, הרכות הזו שכנראה מרככת לי את הכאבים, את הפחדים. כשהבת הגדולה שלי התחילה ללכת וכל הזמן היתה נופלת, אמרתי לעצמי הלוואי וכל העולם היה רך. כל אחת מהעבודות שלי מדברת על קושי, מכל מיני סוגים, אבל הכל רך. הספוג מדבר אליי, אני מחבקת אותו, אני אוהבת לגעת בו. יש לו מגע מאוד ספציפי, לא תמיד נעים. יש לו גם מראה של גוף. כנראה שכל התכונות האלה גורמות לכך שעדיין באים לי רעיונות שקשורים בו.
שלומית: לספוג יש גם צד אפל. הוא מצד אחד קולט וסופג, אבל הוא גם יכול לחנוק.
דינה: הוא חונק, הוא משתיק. יש לו כל מיני צדדים, הוא לא חד מימדי. בחיי היומיום אנחנו תמיד רוצים להסתיר את הספוג, שחס וחלילה לא יבצבץ מהספה למשל. אני אוהבת את המורכבות הזו.
שלומית: זה חומר די חדש ברמה הטכנולוגית ולמרות שאת לא האמנית היחידה שעובדת עם ספוג, הוא לא חומר מוכר ושחוק באמנות. אין לו היסטוריה ארוכה שמכבידה עליו.
דינה: אין לו היסטוריה אמנותית, אבל יש לו היסטוריה ומשמעות בחיי היומיום. אני אוהבת חומרים שבאים מתוך החיים ולא מתולדות האמנות.
אני אוהבת שהאמנות נכנסת לי כחלק מהחיים: אני עושה ארוחת צהרים, אני עושה פסל, אני הולכת לטייל, אני מצלמת. אני לא אוהבת את ההפרדה, את המיסגור. אצלי הכל מתחבר. זה כל מתוך החיים שלי.
אני גדלתי בירושלים בתקופה של פיגועי סכינאות, אז תמיד פחדתי מסכינים, והיום אני כל הזמן עושה סכינים, אבל אני עושה אותם מספוג. הכל מתערבב.
שלומית: דינה, תודה רבה שהכנסת אותנו לעולם לך.
אם אתם מעוניינים בסיור פרטי בתערוכה של דינה שנהב ועוד שש תערוכות נוספות במוזיאון הרצליה, פנו אליי.
שלומית ודינה תודה על כתבה מעניינת ומעשירה. לגבי פרוייקט המנהרה, אני חשבתי על מושג אחר לחלוטין, והוא תעלת הלידה. האדם הנכנס אל תוך המנהרה, מדמה כניסה חזרה אל רחם אימו, הריהוט שהושאר בתוכה מדמה חיים שלמים כעובר ברחם אימו. היציאה החוצה מדמה את היציאה מתוך תעלת הלידה, והאור הנובע מבחוץ מדמה את האור הקיים מחוץ לתעלת הלידה. ואולי בכלל העלתי כאן רעיון חדש, ליצור דימוי של רחם ותעלת לידה שהנכנס אל תוכה חווה בבגרותו את ראשיתו. תודה, בברכה, טל קומורניק.
צילומי הצבה במוזיאון הרצליה ובגלריה נגא: לנה גומון