אחת היצירות שהכי תפסו אותי בסיורי אמנות הרחוב שאני עורכת היא העבודה של TAG# עם הכותרת הזועקת 'אומנות או למות' על רקע הומאז' לציור 'מות מרה' של ז'אק לואי דויד.
זו לא הפעם הראשונה שTAG# יוצר עבודות על בסיס מאסטרפיסס ידועות. למעשה זה אחד המאפיינים של העבודה שלו. ובכל זאת, משהו כאן תפס אותי. אולי זה הציור המקורי, עם כל המשמעויות ההיסטוריות שלו ואולי זה הרפרנס לכל המחוות שנעשו לציור הזה במאתיים שנים האחרונות.
אבל בואו נתחיל מההתחלה ונדבר על הציור המקורי של ז'אק לואי דויד מ-1793.
לצורך כך הנה שיעור היסטוריה קצר:
ב-1789 החלה המהפכה הצרפתית, שנמשכה כעשר שנים. בניגוד למה שנהוג לחשוב, המאבק לא היה רק בין המלוכנים לרפובליקנים, אלא היו זרמים שונים עם אידאולוגיות שונות שנאבקו על אופיה הפוליטי של צרפת. אחד הזרמים הללו היה היעקובינים, אותו הנהיגו רובספייר, דאנטון ומרה. הם היו מאוד קיצוניים בדעתם ולא נרתעו מחיסולים אלימים.
רובספייר ודאנטון היו הלוחמים בעוד מרה היה איש הכתובים, והוא פרסם עיתון שתמך בדעת היעקובינים. את כל ענייניו הוא נהג לנהל מתוך האמבט, בו טבל על מנת להקל על מחלת עור מייסרת שממנה סבל.
שרלוט קורדיי היתה צעירה שהתנגדה לקיצוניות של היעקובינים, והאמינה כי רק מותו של מרה יביא לקיצו את המאבק האלים. באחד הימים היא ניגשה לדירתו של מרה, שם מסרה לשומרים פתק שמסביר כי פניה לשלום. השומרים נתנו לה להיכנס, וכאשר היו לבד נעצה סכין ארוכה בחזהו של מרה.
עד כאן הסיפור ההיסטורי.
ועכשיו הסיפור של הציור:
ז'אק לואי דויד היה באותה תקופה הצייר הפופלרי והמצליח ביותר בצרפת. הוא גם היה אמן הבית של היעקובינים ואף החזיק תפקידים ביצועיים בתנועה. כאשר נודע דבר הרצח הוא מיהר לצייר את הציור 'מות מרה'.
הציור בוצע כמעט בזמן אמת, ממש באותה שנה בה מרה נרצח. מהות הציור היתה הנצחה של מרה יחד עם תעמולה פרו-יעקובינית. דויד עשה כאן כמה בחירות אמנותיות שנועדו לשרת את המטרה הזו:
למרות שידוע שמרה היה חולה במחלת עור, דויד בחר להציג את עורו חלק, על מנת לא ליצור רתיעה.
התנוחה של מרה היא כשל קדוש מעונה, ומזכירה במיוחד את זו של ישו בהורדה מהצלב בציורו של קרוואג'ו.
דויד בוחר שלא לכלול את הרוצחת בציור, אולם מנציח אותה דרך המכתב שמרה עוד מחזיק בידו – מכתב ההונאה שאיפשר לה להיכנס ולהרוג אותו.
הציור היה כל כך מוצלח שמיד שוליותיו של דויד יצרו עוד ארבעה העתקים כדי להפיץ בצרפת.
כשתמה מלחמת האזרחים הציור נשכח וחזר לתודעה רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר הודות לבודלייר. היום אפשר לאמר כי הציור מפורסם יותר מהנושא שלו.
חזרה ל-2020
עכשיו ברור שמדובר בציור בעל אופי פוליטי מאוד. גם TAG# יצר עבודה פוליטית מחאתית במהותה: המסיכה הזרוקה על הרצפה מסגירה את העובדה שמדובר בימינו אנו Corona time, המילים המרוססות (פחיות התרסיסים זרוקות גם הן על הרצפה) מתייחסות לימי הסגר והגזרות הקשות שנגזרו על סקטור התרבות המקומי – אומנות או נמות. במכתב שאוחז מרה החליף TAG# את מילותיה של קורדיי במילות המנון "התקווה".
ברור כי יש פה דימוי מאוד טעון, אבל מה הוא בא להגיד? האם הוא בא להציף את עומק היאוש של אנשי התרבות והאמנות בישראל? האם הוא מנבא רצח פוליטי?
הנה ההסבר של TAG#:
"תקופת הקורונה היא תקופה קשה אבל גם מדהימה לאמנים. אני מאמין שבתקופות כאלה יוצאות העבודות הכי טובות. העבודה "אומנות או למות" נעשתה בתקופה שבה הממשלה סגרה את מוסדות התרבות וסקטור שלם נשאר בלי עבודה. יש מי שאמרו שהאמנים צריכים למצוא תעסוקה אחרת וזה מאוד קומם אותי. ישבתי בלילה ועלה לי המשפט הזה – אומנות או נמות.
למרות במקור מדובר ברצח, בעבודה שלי מתוארת התאבדות. זה אמן שלא היה מוכן ללכת להיות פקיד ולכן התאבד, לא לפני שהאיר צוואה מרוססת באדום (מחזיק את פחית הספריי עוד ביד) – "אומנות או למות". כמו שאני רואה את זה אין אופציה ב' – או שאנחנו אמנים או שלא בכלל.
זה לא רצח פוליטי כמו אצל דויד, אלא התאבדות על רקע פוליטי. ביד שלו מחזיק המתאבד פתק שעליו כתובות מילות "התקווה" שמסמלת את המדינה. למעשה, הוא לא הצליח להיות 'חופשי בארצנו'. הוא איבד את התקווה."
יצירות נוספות בהשראת 'מות מרה'
אז לא רק אני ו-TAG# מצאנו עצמנו מוקסמים מהציור והסיפור של מות מרה. הנה כמה יצירות שמתבססות או שואבות השראה ממנו.
ב-1860, בימי האימפריה השניה, צייר בודרי את אותה הסצנה של מות מרה, אולם הוא קרא לציור 'שרלוט קורדיי'. באותה תקופה נחשב מרה למפלצת צמאת דם שקורדיי הגיבורה גאלה את צרפת ממנו, והיא היתה דמות לחיקוי עבור הנוער.
בגרסה שצייר אדוארד מונק למות מרה, הוא ליהק את עצמו לתפקיד מרה והכניס גם את זוגתו, איתה היו לו יחסים מסוכסכים מאוד, לתפקיד שרלוט קורדיי.
ב-1931 צייר פיקסו את 'אישה עם פגיון (מות מרה)', ציור אלים מאוד שמתאר את מערכת היחסים הקשה שהיתה לו עם אישתו דאז, אולגה קוקלובה. זה היה ממש לפני שמארי-תרז וולטר נכנסה לחייו ב-1932.
האמן הברזילאי ויק מוניז יצר מחוות ליצירות מופת רבות כשהוא יותר העתק שלהן תוך שהוא משתמש בפסולת שהוא מצא בהררי הפסולת של מולדתו. אחת מהן היא ל'מות מרה'.
הצלם יוג'ניו רקונקו דמיין את הסצנה הזו עם שלושה משתתפים ובחר לצלם אותה בגווני ספיה המרמזים על סוד עתיק.
גאווין טורק הגדיל לעשות ויצר פסל שעווה בגודל אמיתי שלו בדמותו של מרה המת באמבטיה והציג אותו בגלריה בלונדון ב-1998.
גם בישראל של ימינו ניתן למצוא רפרנס מעודן לציור האיקוני בעבודתו המדוקדקת של ערן רשף, שאמנם, כהרגלו, משמיט את הדמויות, אולם הקשר בהחלט ניכר בקומפוזיציה, בסמרטוט המטפטף והקו האדום הדקיק.
לדימוי היתה השפעה גם בתרבות הפופולרית: ב-1980 להקת Cold Chisel האוסטרלית הוציאה את אלבומה East כשתמונת נושא שואבת השראה מדויד. ב-1986 דרק ג'רמיין מעצב סצנה שלמה בסרטו קרוואג'יו על בסיס הדימוי של מות מרה. ב-2013 ליידי גאגא יוצרת מחווה בוידאו בשיתוף פעולה עם רוברט ווילסון.
בנוסף לכל אלה ניתן למצוא אינסוף ממים המנכסים את דמותו של מרה המת לטובת שלל עניינים, ממלחמת הכוכבים ועד בכלל.
הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומעשירים.
מרים, אני מסכימה שההבדל בין ממים לאמנות רחוב הוא דק. אין ספק שטאג לא המציא את הסיסמא אומנות או למות. הקונטקסט הוא זה שחשוב בעיניי. אגב, לגבי ון-גוך, היום מחקרים מדברים על כך שככל הנראה נורה בשגגה על ידי נערים בכפר ולא התאבד.
יצירה אוניברסלית שרבים יכולים להתחבר אליה, כל אחד מהזווית שלו- זה מה שעושה את ההבדל בין יצירה טובה ליצירה אלמותית.
שאלה- מה ההבדל בין יצירה אמנות עם ציטוט, לבין ממים, למה יצירת רחוב המנהלת דו שיח עם יצירה זו- היא יצירה.
ומשהו שווה ערך לכך ברשת נחשב לממים- אשמח מאוד לתגובתך בעניין.
הערה קטנה- "אמנות או למות" זה סלוגן ישן מאוד, ואן גוך כמדומני, והוא אכן התאבד ככל הנראה, ולא משיקולים פוליטיים, כולי תקווה שלא נגיע לשם.