את האמן דוד גרשטיין מכירים רבים בזכות ההצלחה חסרת התקדים במושגים ישראלים של הפסלים הצבעוניים והשמחים שלו, אותם ניתן למצוא בפורמט קטן בבתים, על קירות משרדים או כפסלי חוצות ענקיים. רוב האנשים פחות מכירים את הקריירה העניפה והמגוונת של גרשטיין, שבימים אלה מוצגת תערוכתו U-TURN בבית האמנים בתל אביב (כדאי להזדרז, התערוכה נסגרת בסוף השבוע הזה).
הזמנתי את גרשטיין (דודו) לשיחה על התערוכה ועל אמנות בכלל:
שלומית: התערוכה עוסקת בנושאים שכבר עסקת בהם בעבר – מרפסות ומכוניות – בשנות ה-80 וה-90.
דודו: אחרי שנים של עיסוק בפיסול עשיתי U-TURN וחזרתי לציור, גם בגלל הקורונה וגם בגלל צורך אישי שחשתי לצייר. התחברתי למה שהפסקתי בזמנו. זו היתה בשבילי נקודת חיבור, להרגיש את החומר, להרגיש שאני עדיין בכושר, ומכאן לשעוט קדימה ולהמשיך לצייר.
שלומית: אז מה קרה בעצם בזמן הזה בין שנות ה-80 ל-2020?
דודו: בתקופה שציירתי את המרפסות, ציור פיגורטיבי נראטיבי, זה היה מאוד לא מקובל. כאן האמנות המושגית שלטה בכיפה. אני מאוד האמנתי בדרך שלי וגם קיבלתי חיזוקים כשהסתכלתי על אמנים בחו"ל, אבל הממסד בארץ ראה בזה משהו מיושן ולא רלוונטי. הספידו את האמנות הנראטיבית והציור בכלל. כמובן שהגלגל התהפך מאז אבל באותה תקופה זה היה מאוד קשה. הביקורות היו נוקבות ולא השאירו מקום לציור מסוג זה. החלטתי לא להיתקע על זה ולחפש לי כיוונים חדשים. התחלתי להשתעשע בגזירה והדבקה וגיליתי את הציור התלת מימדי הרב-שכבתי. מאוד נהניתי מזה והציור על אובייקטים, על הריבוד שלו, מאוד משך אותי. זהו ז'אנר שעומד בין הפיסול לציור והרגשתי בו מאוד בנוח.
למרות שרבים מכנים אותי פסל אני מרגיש צייר שמצייר על אובייקטים.
שלומית: אתה לא רק פסל או צייר, אתה למעשה מחזיק אופרציה מאוד גדולה של בית מלאכה וגלריה משלך. אני לא חושבת שיש אמן ישראלי נוסף שעושה זאת.
דודו: זו למעשה תוצאה של השתלשלות מקרים שלא צפיתי. זה התפתח מעצמו. בהתחלה עבדתי בעץ ואחרי שהצגתי במוזיאון ישראל ואספנים קישרו אותי עם גלריות בחו"ל, התחלתי לעבוד עם אסיסטנט אחד כדי לעמוד בעומס הביקוש. בשנת 1995 גיליתי את הטכניקה של חיתוך בלייזר, וזו היתה קפיצה רצינית. יכולתי להגיע לתוצאות שלא יכולתי קודם, ובהתאם חלה קפיצה בביקוש, עם הזמנות מארה"ב, אירופה ואח"כ גם המזרח הרחוק. זה כבר היה מצב שהייתי צריך לקחת יותר עזרה ולאט לאט הסטודיו התרחב והגיע עד 30 אסיסטנטים. הזמינו ממני הרבה עבודות, כולל פסלי חוץ, כמעט רק מחו"ל. בארץ כמעט שלא הצגתי. זו באמת הצלחה שלא צפיתי, אבל הכל היה בתחום הז'אנר המיוחד הזה של פיסול שאותו פיתחתי.
שלומית: ממש יצרת טרנד.
דודו: עם ההצלחה בגלריות התחילו להגיע אליי פניות של אנשים שמאוד אהבו את העבודות שלי אבל לא היו יכולים לעמוד במחירים של הגלריות. אז החלטתי ליצור גם ליין של עבודות קטנות, מודפסות, במהדורה בלתי מוגבלת, שיהיו במחירים נגישים. אמנות לכל פועל. התגובה היתה מדהימה, אבל דווקא הגלריות לא היו מעוניינות למכור את העבודות האלה. התחלתי למכור בחנויות של עיצוב ומזכרות וזה הפך להיות מאוד מזוהה. למעשה התכוונתי שהעבודות הקטנות יהיו מעין שגרירות שלי, שיגרמו לאנשים לחפש את העבודות המשמעותיות יותר, אבל בפועל הפכתי להיות מאוד מזוהה עם העבודות הקטנות האלה ורבים בכלל לא מכירים את הדברים האחרים.
זה מצד אחד עזר לי אבל במידה רבה גם הפריע לי, כי לפעמים רציתי דימוי יותר מורכב, יותר עמוק.
שלומית: בעצם בנית את המותג והוא קיבל חיים משל עצמו.
דודו: אני מאוד שמח להיות שותף לחיי היומיום של אנשים ולא להיות במגדל השן של אמנות אקסקלוסיבית בה אמן צריך להמתין לתערוכה אזוטרית פעם בשנתיים. פה אני קבעתי את המסלול ולא הייתי תלוי בתיווך. זה גם איפשר לי כמובן חופש כלכלי וגם הצלחתי להגיע לכל העולם. בקוריאה, יפן, סין ושאר המזרח אני מאוד מוכר ויש לי שם מעמד שמאוד נעים לי.
שלומית: איך מיישבים את הפער בין אמנות גבוהה לאמנות עממית?
דודו: אני לא חושב שיש פער. מי שחושב שכל מה שאני עושה הוא נמוך לא מבין עניין. אם למשל מלחינים ושרים שיר של משורר לאומי, זה מוריד משהו מהמשורר? אם מדפיסים על צלחת ציור של מונדריאן, זה מוריד ממנו כאמן? זה פשוט שימוש אחר ומתקיים במקביל. אם חברה בסין מזמינה ממני עיצוב ללוח שנה, או שסימנס מזמינה ממני מתנה עבור הלקוחות שלהם, זה לא מוריד מערכה של האמנות. להיפך. אמנות היא חלק מהחיים. אם זה טוב זה טוב בכל צורה. בעולם בהחלט מבינים את זה כך. אפשר לראות מה עושים עם ג'ף קונס או עם אנדי וורהול – זה לא מוריד מערכם, זה רק הופך אותם למוכרים יותר. רק פה בארץ מתייחסים לכך כפחיתות כבוד.
שלומית: אז אתה אומר שהשדה האמנותי בארץ מסתכל עליך בשונה מהעולם.
דודו: בהחלט כן. השתרשה פה תפיסה שאם אתה מופץ ומוכר אז זה לא אמנותי. בעיניי זה פשוט אבסורד. אמנות היא סוג של מוצר וההפרדה בין מסחרי ללא מסחרי לא קיימת כמעט מחוץ לארץ.
שלומית: אני חושבת שאנדי וורהול בהחלט כבר נתן לנו את השיעור הזה של אמנות פופולרית/גבוהה וכמובן מסחרית.
דודו: אני חושב שזה בא ממקום של מצוקה. אמנים לא מצליחים למכור ונותנים לזה הצדקה בינם לבין עצמם שזה לא נמכר כי זה לא מסחרי, ומייחסים לכך גם איכות כפועל יוצא.
שלומית: לא חסרות לך תערוכות מוזיאליות?
דודו: מאוד חסרות לי. ואני גם חושב שאני ראוי לכך. אבל זה לא משהו שאתה יכול להזמין את עצמך או להידחף, מוזיאון צריך להזמין אותך. לבייג'ין למשל הזמינו אותי והיתה לי תערוכה ענקית במוזיאון שזכתה להדים עצומים. עכשיו הזמינו אותי לעשות עבודת קבע במוזיאון חדש שקם מחוץ לשנחאי, עם עבודת זכוכית ענקית שתחפה את הקירות החיצוניים ותישאר שם לדורות, וזאת בנוסף לתערוכת יחיד עתידית. ההסתכלות שם היא לגמרי אחרת. בארץ המוזיאונים לא רואים אותי, אבל זה בסדר – אני לא סובל מחוסר בחשיפה. אני מעולם לא ישבתי וחיכיתי שמישהו יסתכל עליי.
תמיד עשיתי. גם הגלריה שפתחתי היתה כתוצאה מדין ודברים שהיה לי עם גלריה. בסופו של דבר אמרתי להם "אתם לא יכולים לצייר אבל אני יכול לפתוח גלריה". הם צחקו ממני ואני לא אמרתי כלום אבל תוך שבוע כבר היתה לי גלריה משלי.
שלומית: הקורונה גרמה לכולנו לחשוב על דברים מחדש. הזיזו לנו את הגבינה. ככה בעצם חזרת לצייר או שציירת כל הזמן גם תוך כדי?
דודו: מעבר לקורונה, הגעתי לגיל 75, והגיל גם עושה את שלו. הרגשתי שהאופק מתקרב ויש לי עוד הרבה מה להספיק. בציור יש משהו מאוד ספונטני, להבדיל מהפיסול שדורש הרבה תכנון והכנות. התחלתי לצייר, התחברתי לציור של פעם ועכשיו האנרגיה ממש הוכפלה ויש לי הרבה רעיונות וחשק להמשיך ולעשות.
שלומית: אילו הבדלים אפשר לראות בין הסדרות של המרפסות והמכוניות של שנות ה-80' וה-90' לסדרות של 2020?
דודו: האמת שהשוני הוא מאוד דק. אני מרגיש שיש בו הרבה יותר בשלות, יותר ביטחון, זה ניכר בהנחה של הצבע, אבל הדימויים הם די קרובים. בזמנו עשיתי הרבה מהעבודות מהדמיון, והיום אני עובד הרבה עם צילומים כך שיש הרבה יותר פרטים מציאותיים שלא יכולתי להביא מהדמיון.
שלומית: גם את המכוניות ציירת מהדמיון, עם כל ההשתקפויות? זה מאוד קשה לדמיין את הדברים האלה.
דודו: בשנות ה-90 כבר השתמשתי בתמונות אבל לא היו תמונות דיגיטליות אלא רק הדפסות, כך שזה הגביל מבחינת הפרטים. היום, מעבר לכל, התחושה שלי הרבה יותר נינוחה ובטוחה במה שאני עושה. בסדרות האלה באים לידי ביטוי צדדים קצת יותר אפלים שקיימים אצלי שלא הצגתי אותם עד כה.
שלומית: אישית מאוד אהבתי את הסדרה של המכוניות, כי היא מעבירה יפה את המצב האנושי: אנחנו חיים במרחבים שבנינו לעצמנו אבל בו זמנית הם גם סוגרים עלינו. גם הקומפוזיציה שבנית מעבירה את התחושה - הפגוש לוקח את כל רוחב הקנווס והבניינים כאילו סוגרים על הבנאדם ויש תחושה שאתה נמצא בסמטא ללא מוצא.
דודו: הפיסול יצר לי דימוי של מישהו מבסוט כל הזמן ואופטימי אבל יש בי גם צדדים אחרים שגם אותם רציתי להוציא. אותה תחושה בציורי המרפסות, של פגיעות, של סגירות מאחורי חומות. אם זה במכונית, אז היחס בין שני אנשים, או התחושה של אדם בודד במכונית. המכוניות הן חלק מנסיון רחב יותר לצייר עירוניות והאופן בו השמשות משקפות את הסביבה הוא מרתק. בכלל, להסתכל על מכונית כאובייקט זה משהו שכמעט לא נעשה בעבר, אבל היא חלק מאוד מרכזי בחיים שלנו היום.
שלומית: זה גם אתגר טכני גדול, לצייר השתקפויות.
דודו: זה נכון אבל מבחינתי זה דבר משני. אני רואה את היכולת הטכנית כדבר מובן מאליו ועכשיו צריך להוסיף את נדבך המשמעות. אני רוצה לגרום לאנשים להביט יותר במכונית, לראות עד כמה היא מכילה את הרחוב כולו, דרך ההשתקפות בשמשות הפנורמיות, ונוצרת תמונה בתוך תמונה. זה בעצם כמו ציור שמסתובב ברחוב. גם התחושה של הישיבה במכונית, שאנחנו מבלים בה, זה חלק ממה שמגדיר אותנו.
שלומית: המכונית היא כמו מרחב ביניים – קפסולה שהיא שלנו אבל היא בחוץ, כמו גם המרפסת שהיא מצד אחד חלק מהבית ומצד שני היא חלק מהמרחב הציבורי, שרואים אותי בו.
דודו: בציור שלי אני רוצה להביא נקודת הסתכלות חדשה, להביא עיניים חדשות. זה אחד האתגרים של אמן בעיניי. אני בא לספר סיפור, אני צייר נראטיבי, וזה המקום שלי בעולם. כמו שאמרתי, זה לא תמיד התקבל יפה אבל החוכמה היא ליצור את מה שאתה מרגיש. זו העצה שאני נותן לאמנים צעירים: תיצרו את מה שאתם רוצים כי מה שהיום לא באופנה אולי מחר כן יהיה.
תיצרו אתם את הז'אנר ואת האופנה ואל תחכו לאחרים. אם אתה הולך עם הטרנד אז לא עשיתה דבר חדש. היה מי שאמר: "אם מה שאתה עושה נראה כמו אמנות סימן שכבר מישהו עשה אותו".
שלומית: אז מה הדבר הבא?
דודו: אני עובד על הרבה דברים אבל אני לא רוצה לחשוף כדי להשאיר את הסקרנות.
שלומית: לפי הפייסבוק שלך נראה שאתה לא נח.
דודו: עכשיו אני מאוד נהנה מקרמיקה. יש לי חבר טוב שעובד על האובניים ועושה דברים נהדרים ואני מצייר עליהם. פתחנו לנו פינה בתוך הסטודיו הגדול ופשוט כיף לנו שם יחד וזה הולך ומתפתח. זה מחוץ לשגרה ושם אני יכול להשתולל וזו הנאה גדולה.
שלומית: אתה בכלל מאוד אוהב לחדש – בעברך עבדת באמייל, עץ, הדפסה, מתכת, עכשיו קרמיקה. נראה שהחומר הוא עבורך מגרש שעשועים.
דודו: נכון. אני חושב שאם יש לך בסיס טוב אתה יכול לעשות כל מיני דברים ואני גם אוהב טכנולוגיה כך שהחידושים מאוד אהובים עליי. גם יש לי את המוטו שלמדתי מידידי יעקב אגם: "אם אתה רוצה להשאיר את הרישום שלך בעולם, תעשה משהו שאף אחד עוד לא עשה".
שלומית: איך היית רוצה שיזכרו אותך בעתיד?
דודו: קודם כל כאמן וורסטילי, וירטואוז במידה מסויימת.
שלומית: תודה רבה דודו ובהצלחה בכל ההפתעות שאתה מכין לנו.
מצרפת לכם כאן הצצה למרחב התערוכה.
המרפסות:
המכוניות:
אהבתם? סמנו לב כדי שאדע.
יש לכם מה להגיד? ספרו לי בתגובות.
אם הבאת את דוד גרשטיין, כדאי להביא גם את אחיו תאומו - יונתן (יוני) גרשטיין.
מן הסתם במגזר הכללי הוא פחות מוכר, אבל במגזר הדתי והחרדי - אין מי שלא מכיר אותו. החל מקריקטורות - שהוא יסד גישה מסויימת וחדשה - ורבים הקריקטוריסטים במגזר שהולכים בדרכו, עבור דרך ציורים עסיסיים למגוון גילאים ופלטפורמות.
הי שלומית! הראיון מרתק! השאלות שלך מדוייקות וההתייחסויות שאת מביאה (וורהול, קונץ) ממש במקום. גרשטיין הוא האמן הכי פורה, שובר תבניות, וחושב מחוץ לקופסה שיש בארץ. מקומו לצד מיכל רובנר, גידי רובין, ניר הוד, מרים כבסה, צדוק בן דוד וכו'. יבוא יום והוא יוצג במוזיאונים הגדולים בישראל בתערוכות יחיד גדולות. אנחנו עדיין לא שם לצערי. אבל ראיונות כמו שלך מעודדים את היציאה מהסטיגמות. תודה על הראיון המרתק!