חיידק הזכוכית

Corning Museum of Glass

זהו החלק השלישי של סדרת ניו יורק שלי ובו אני לוקחת אתכם לביקור במוזיאון הזכוכית בקורנינג (Corning) בצפון מדינת ניו יורק, ואציג לכם כמה מהיצירות היפות ביותר שנוצרו בזכוכית בעשורים האחרונים, לא לפני שאספר לכם על החיבור האישי שלי עם העולם המהפנט הזה, שצופן בחובו כל כך הרבה אפשרויות.

את החלקים הקודמים על שאגאל במוזיאון היהודי וקלימט ושילה בנויה גאלרי, תוכלו לקרוא בלינקים.

הרומן שלי עם זכוכית התחיל במקרה לפני כתשע שנים. לרגל יום ההולדת שלי רוני, בעלי, שאל מה אני רוצה מתנה. ישר אמרתי חוג. אני מאמינה גדולה בחוגים כי זה מקום לפתח את עצמך ולייצר אופקים חדשים, במסגרת קבועה וברורה – לא צריך להתניע כל פעם מחדש, למצוא בייביסיטר, להתנצל על זה שאני עושה משהו עבור עצמי. זה כבר קיים. יושב קבוע בלו"ז.

אחרי שיריתי מהבטן הגיע הזמן לבחור איזה חוג. פתאום צד את עיני "ניפוח זכוכית". תחום שלא ממש הכרתי ולא ידעתי עליו הרבה אבל הצטייר לי כאלכימיה מרתקת. הגעתי למקום היחיד שאפשר לנפח בו זכוכית במרכז – G-Studio של בוריס שפייזמן ומעיין פייגין. בשיעור הראשון ציוותו אותי עם עינת המקסימה, וכבר בסופו היינו שתינו hooked. החומר הזה שכל הזמן משתנה עם הטמפרטורה וצופן בחובו כל כך הרבה אפשרויות פשוט תפס אותי בבטן. לבהות בזכוכית חמה כשהיא זוהרת זה אחד דברים הכי מהפנטים בעיניי.

מההתחלה ידעתי שאני לא נועדתי לעשות קערות וצלחות מושלמות. משכה אותי יותר היצירה עצמה והעברה של רעיונות פיסוליים למדיום של הזכוכית. הגעתי לגמרי למקום הנכון – לבוריס, שהוא גם מורה בבצלאל, היתה סבלנות אינסופית לשגעונות שלי, ועזר לי להגשים גם את מה שנראה בלתי אפשרי. הוא קיים בי את ניצוץ היצירתיות, שהמשיך והתפרע לכיוונים שונים.

העיסוק בניפוח זכוכית נקטע עם המעבר ללונדון והלימודים (אם זה מעניין אתכם כתבו לי וארחיב על כך בפוסט) אבל האהבה לזכוכית איתי לנצח.

מוזיאון הזכוכית בקורנינג

היה זה אך טבעי שבנסיעה האחרונה לניו יורק סחבתי את רוני לעיירה קורנינג במדינת ניו יורק, בה נמצא המוזיאון הגדול ביותר לזכוכית (3 שעות נסיעה ממנהטן). העיירה קורנינג סובבת כולה סביב הזכוכית. יש שמכירים את השם מכלי המטבח שהם מייצרים מזכוכית דקה ועמידה, יש שמכירים אותו הודות למפעל שהמציא את הגורילה גלאס שיש היום לכל אחד מאיתנו בטלפון הנייד. לפני כמאה שנה הוקם מפעל הזכוכית בקורנינג ומאז לא הפסיק לשכלל את הייצור ולהוסיף אלמנטים עם המון ידע ומחשבה בהם.

במוזיאון תוכלו ללמוד ולקבל הדגמות כיצד עובד סיב אופטי, מה מייחד זכוכית מחוסמת ועוד. יש כאן גם הדגמות חיות של עבודת זכוכית במבער אבל גולת הכותרת היא הhot shop, הסדנא בה מדגימים ניפוח זכוכית על ידי עובדי המוזיאון, אמנים ואומנים בפני עצמם ולפעמים מביאים גם פיגורות ידועות יותר להדגמה. אם בא לכם להתנסות יש גם אפשרות להכין משהו בעצמכם.

עד כאן. בואו נעבור לדבר על אמנות.

האגף לאמנות עכשווית של מוזיאון קורנינג הוא מרהיב ביופיו מבחינה ארכיטקטונית. הלוואי וכל המוזיאונים היו מקדישים כזו תשומת לב לכניסה של אור טבעי וטיפול במרחב. כמובן שאם בזכוכית עסקינן, אלמנטים אלה הם בעלי חשיבות עליונה.

ממש בכניסה לאגף תופסות את העין הסירות המרחפות של לינו טליאפייטרה, אמן זכוכית ונציאני בן 84 שנולד למשפחת מנפחי זכוכית באי מוראנו וכבר בשנות העשרים לחייו הגיע לדרגת מאסטרו. הסירות של לינו הן כל כך קלות וחסרות משקל, נותנות תחושה של עולם חסר גראביטציה. למעשה אלה הן צורות אבסטרקטיות שיכולות להיות גם להקת ציפורים או דגים. הכל בעיני המתבונן.

טליאפייטרה מפורסם בעיקר בעבודות רב שכבתיות, בהן הוא יוצר דגמים ודפוסים מבלבלי עין בכלים דמויי אגרטלים. אלה מקבלים חיים משל עצמם, לפעמים מדומים לציפורים ולפעמים לדינוזאורים או חיות אחרות. הוא נודע גם בעיבוד הקר של הזכוכית, שנעשה אחרי תהליך הניפוח לאחר שהכלי התקרר, והוא מקנה טקסטורות מיוחדות, מאפשר משחק של שקיפויות ושבירת אור.

קארן לה-מונטה היא אמנית אמריקאית שמתמקדת ביציקות זכוכית. היא מרבה ליצור פסלי זכוכית המבוססים על פסלי שיש יווניים ורומיים והופכת אותם למעין רוחות רפאים. הפסל הזה הוא חלק מסדרה שנקראת Nocturne, בה הושפעה מהסונטות הליליות כמו גם מציוריו של Whistler.

קארן לה מונטה

כאן ניתן לראות את הגירסא שלה לשמלת נשף.

הזוג ליבנסקי ובריכטובה עבד יחד 45 שנה ומייצג את המסורת הצ'כית המפוארת של הזכוכית. גם הם עובדים ביציקת זכוכית, אולם העבודות הרבה יותר מופשטות ופחות מהוקצעות. לעבודה הזו קוראים imprint of an angel II והאפקט שבה מושג על ידי תכנון היציקה כחלולה ועל כן היא משתנה כאשר הצופה סובב אותה.

פלורה מייס וג'וי קירקפטריק

פלורה מייס וג'וי קירקפטריק הן שתי אמניות אמריקאיות שמתעניינות מאוד בנושא של טבע דומם, בדומה לדורות רבים של אמנים. תחילה הן יצרו טבע דומם בגודל המחקה את המציאות, אולם עם הזמן גילו שלגודל יש השפעה מכרעת לגבי איך שהעבודות שלהן נתפסות. מבחינתן רוב הפירות שהן מייצגות ביצירה הם בעלי מאפיינים נקביים והן מזמינות אותנו להתבונן בהם גם ברמה האירוטית, בדומה לציורי הבוטניקה של ג'ורג'יה אוקיף.

טוני קראג, אמן בריטי שלאו דווקא עוסק בזכוכית ובעבודה זו ביקש להוציא דברים מהקשרם ולתת להם קונטקסט אחר. כך חיבר בקבוקים, קערות ואגרטלים באופן לא שגור ויצר מערך חדש שלו הוא מזכיר מולקולה של סוכר בדם, וכך אף קרא ליצירהה: Blood Sugar.

מייקל שיינר בחר להשתמש בזכוכית בתצורה הכי נפוצה שלה – זכוכית חלונות (על כן גם הגוון הירקרק). על כל לוח העתיק שיינר פרוסה דקה של סלע, כך שבמבט פרונטלי נדמה שאכן יש משהו מוחשי בעל מאסה בתוך הזכוכית אולם בחינה מכיוונים אחרים מלמדת כי הסלע הזה למעשה לא קיים. כך הוא הפך את אבן, חומר מוצק ומוחשי, למין ענן קונספטואלי.

אהבתי את האופן בו האמן היהודי איטלקי ג'יאני טוסו תיאר את משחק השחמט בין החסידים היהודים לנוצרים הקתולים. מערך הפתיחה אמור לדמות דיאלוג בין שתי הדתות. אצל היהודים המלך הוא החוק הכתוב והמלכה היא השבת. בצד הנוצרי האפיפיור הוא המלך ומלכתו היא הכנסיה. כל זה עשוי לפרטי פרטים באמצעות ניפוח במבער.

פראנץ הולר יצר ספרה שמתייחסת לפנימיותו של בלון. הדפנות הדקות כנייר ממחישות את השבריריות בצורה עדינה.

אנה מלאסובסקי יצרה וידאו בו היא מעצבת את הזכוכית ללא כלים, אלא בידיים שלה. התוצאה היא באמת מאוד טבעית וזורמת, נותנת משמעות חדשה למונח 'עבודת יד' כשמדובר בזכוכית חמה. תוכלו לראות כאן סרטון על הרזידנסי שלה במוזיאון.

במוזיאון גם סקירה היסטורית וגיאוגרפית של זכוכית לאורך 35 מאות. מאוד מרשים אבל אני מודה שאני כבר הייתי רוויייה בשלב הזה. הרגשתי שמבחינתי גולת הכותרת הן העבודות העכשוויות שמראות את הוורסטיליות של החומר ולוקחו אותו למקומות קונספטואליים מרתקים, ולא נשארת בקראפט.

איך אתם מתחברים לזכוכית?

האם אתם רואים בזה אמנות או קראפט?

אשמח לקרוא את המחשבות שלכם בתגובות.