כמעט שבוע ביליתי ביורה הרותחת שנקראת רומא (38 מעלות צלזיוס ברוב הימים) וציוריו של קראווג'ו קפצו אליי כמעט בכל מקום. כבר ביקרתי פעמים רבות ברומא אבל זו הפעם הראשונה שחשתי ממש מוקפת ביצירותיו של הגאון משולח היצרים הזה. אולי זו התקופה הסוערת שעוברת על כולנו, אולי זה מזג האויר הלוהט, אולי זו החברה שביליתי איתה (היי שומי). מה שבטוח הוא שלא יכולתי להתעלם.
כבר הזכרתי בעבר את הצייר מיכלאנג'לו מריזי, המכונה קראווג'ו, אבל אולי זו ההזדמנות להקדיש לו פוסט שלם.
מיכלאנג'לו הקטן נולד למשפחה מקושרת במילאנו ב-1571, אשר ברחה ממגיפת הדבר שהשתוללה בעיר והשתקעה בעיר קראווג'ו שבמחוז ברגמו. הנער הצעיר הפגין נטייה אמנותית מובהקת ונשלח על ידי המשפחה בגיל 13 להיות שולייתו של הצייר סימונה פצראנו במילאנו, וכך החל ללמוד את מלאכת הציור. בתקופה זו הוא נחשף ליצירות של גדולי הציירים בעיר, כולל הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה וינצ'י.
מריזי הצעיר היה חם מזג ונטה לעימותים רבים. ב-1592, והוא בן 21, הסתבך בקטטה ופצע שוטר במילאנו ונאלץ לעזוב את העיר (זו לא תהיה הפעם הראשונה). הוא נוסע לרומא, שהיתה העיר העשירה ביותר והציעה אפשרויות רבות לצעיר מוכשר ושאפתן. הוא החל לעבוד בסדנא של ג'וזפה סזרי, אולם נאלץ לעזוב אחרי זמן קצר עקב סכסוך בין השניים, ומכאן הוא יוצא לדרך עצמאית. כיוון שהשם מיכלאנג'לו כבר היה תפוס, הוא נודע בשם עיר המוצא שלו – קראווג'ו (גם ליאונרדו נקרא על שם עיר הולדתו וינצ'י, זוהי פרקטיקה שהיתה מקובלת באותה תקופה).
רומא היתה ההתגלמות ביתר שאת של שני הפכים, שני קצוות האישיות של קראווג'ו, שהגדירו אותו ובמידה רבה הפכו אותו לאמן חשוב וידוע בחיוו וגם מאות שנים אחרי מותו.
רומא היתה עיר מושבו של האפיפיור, אשר סביבו התנהלה חצר גדולה של חשמנים וקרדינלים, שהכתיבו את זהות העיר כעיר הנצח, עיר של קדושה ועלייה לרגל. קראווג'ו זכה להשכלה טובה בבית והכיר היטב את כתבי הקודש. להבנתי היתה בו גם אמונה דתית חזקה משולבת בחשיבה עצמאית ומקורית, שהולידו פרשנות ויזואלית חדשה לנושאי ציור מוכרים, שהתקבעו לאורך השנים בשבלונה מסויימת והפכו לשחוקים.
רומא היתה גם עיר של חטאים. כעיר גדולה ועשירה התנקזו אליה אנשים מכל הסוגים ולצד "רומא של מעלה" התקיימה גם "רומא של מטה", בה חיו קבצנים, זונות, מהמרים, כנופיות, הומוסקסואלים (שהיו מוקצים על פי הדת והחוק) ובתי המרזח והפונדקים היו מלאים בחוטאים שניהלו חיי פריצות (כפי שהוגדרו אז). לא פעם נפגשו שני פני העיר והתגלמו באנשי דת מושחתים, אולם אלה לרוב נעשו בהחבא. קראווג'ו היה מיושבי אותם בתי מרזח, שותה ומהמר, מתגרה ביושבים, מסתבך בקטטות רחוב ועובר על החוק. זהותו המינית אינה דפניטיבית: היו סיפורי התאהבות בנשים, אולם את רוב זמנו בילה עם נערים צעירים וככל הנראה היה הומוסקסואל. הוא היה חשוף לעוולות החיים, לעוני, לניוול והניוון, לאשפתות המוסריות והקיומיות של האנושות.
הקונפליקט בין שני הצדדים הללו הוא בעיניי הלב של יצירתו של קראווג'ו וסוד קסמו.
בתחילת דרכו העצמאית, קרוואג'ו הצעיר והעני מתרועע עם ציירים, ארכיטקטים ויוצרים אחרים. אחד מהם, מריו מיניטי הצעיר, היה ככל הנראה המאהב שלו וגם המודל בכמה וכמה מהציורים הראשונים שלו, אותם הוא מכר בפרוטות ברחוב. הוא מתחיל לצייר ציורים מורכבים יותר, הכוללים סצנות שהכיר מחייו ברחוב הרומאי, כמו מגדת העתידות שאוחזת בידו של נער ומסירה בעדינות טבעת מידו בלי שירגיש, או משחק הקלפים בה נראים שני נערים משחקים קלפים בעוד דמות שלישית מסייעת לאחד מהם לרמות, בעוד אנו רואים את הקלפים שהוא מסתיר מאחורי הגב. אלה משכו את עינו של הקרדינל דל מונטה, שהיה פטרון אמנות ידוע בעיר. עבור דל מונטה וחוג מכריו מצייר קרוואג'ו סדרה של דיוקנאות בעלי אופי אינטימי הומוארוטי דוגמת הנער שננשך על ידי לטאה, או נער עם סלסלת פירות (מוצג בגלריה בורגזה).
ב-1599 קרוואג'ו מקבל את ההזמנה הגדולה הראשונה שלו, בהשפעתו של קרדינל דל מונטה – קפלת קונטרלי בכנסיית סן לואיג'י דיי פראנצ'זי. בקפלה זו הוא מקבל על עצמו לצייר שלושה ציורים גדולי מימדים בנושא חייו של הקדוש מתאו (מתי). אם אתם ברומא אני ממליצה לכם להיכנס לכנסייה הזו במרכז העיר. זו הזדמנות לחזות ביצירות ששינו את הקריירה של קרוואג'ו הפכו אותו לכוכב ברומא.
במרכז הקפלה ציור של מתאו הזקן עוטה גלימה אדומה ורוכן אל מכתבתו וכותב את התורה שהוא מקבל מן המלאך. בגרסא מוקדמת של הציור המלאך אוחז בידו של מתאו ועוזר לו לכתוב, אולם לאחר שקיבל ביקורת על כך שהדבר משפיל את הקדוש, הוא שינה את הקומפוזיציה כך שהמלאך מכתיב את התורה, מונה באצבעותיו את עיקרי הדברים. כל המאפיינים שעושים את קרוואג'ו לקרוואג'ו נמצאים כבר כאן: השימוש הדרמטי באור וצל (קיארסקורו) כך שכמעט ואין שטחי ביניים, אלא בעיקר אפלה ממנה בוקעות נקודות אור; הנטורליזם האדוק שלו, שמלהק בתפקיד קדושים אנשים פשוטים ומצייר אותם כפי שהם, גם אם הם קירחים, מלוכלכי רגליים וחושפים חזה מבוגר; בניית קומפוזיציה ייחודית ולא מוכרת – לא עוד הסימטריה המיושבת של הרנסנס אלא תנועה וסערה. בציור זה הוא בוחר לצייר את מתאו בתנוחה שהיא בין עמידה לישיבה, על מנת להדגים כי אין מקבלים את התורה בנחת אלא מתוך סערה המוקירה את חשיבות המעמד.
משמאל אנו עדים למפגש הראשון בין מתאו לישו: ישו ואחד השליחים נכנסים אל חדרו של גובה המיסים מתאו, היושב עם חבר מרעיו. ישו מצביע עליו וקורא לו להצטרף אל שורותיו ואילו מתאו נראה כלא מאמין, מצביע על עצמו כמו שואל "אני?" דמותו של ישו כמעט לוטה בחשיכה והוא מושיט את ידו בתנוחה שממש מועתקת מזו של אדם בציורו של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית. במרום החדר מצוייר חלון, אולם ברור שהאור בציור אינו בוקע ממנו אלא ממקור חיצוני, המדגיש את הקריאה של ישו ונופל ישירות על מתאו. גם כאן כל האנשים הם אנשים "אמיתיים" ובעוד גובי המיסים לבושים היטב ומכובדים, הרי שישו ושליחו לבושים בפשטות רבה. בכך מתחבר קרוואג'ו להלך הרוח של הזמן: באותה תקופה מתחוללת מלחמת דת קשה בין הדת הקתולית לבין הפרוטסטנטית, שנפרדמה ממנה על רקע האשמות בסיאוב ושחיתות והתרחקות מהמאמינים הפשוטים. הכנסייה הקתולית חיפשה דרכים להילחם בתפיסה הזו ואילו ציוריו של קראווג'ו המתארים את האנשים הפשוטים ושמים אותם במרכז, משרתים היטב את הנרטיב שלה.
הסצנה המורכבת ביותר היא זו שמימין – מות הקדושים של מתאו – ושימוש ברנטגן חשף כי היו לציור לפחות שתי גרסאות קודמות שהיו מורכבות ועמוסות עוד יותר ואילו קרוואג'ו בחר לפשט את הקומפוזיציה, שעדיין מופיעות בה דמויות רבות. במרכז הציור, שרוע על הקרקע, נראה מתאו, אחרי ששכיר חרב של המלך הכופר שלח אותו להרוג אותו. שכיר החרב, שמופיע כמעט עירום, על מנת לייצג את היצרים החשופים, כבר שלף את חרבו מגופו של מתאו. הקדוש מרים את ידו, במה ששכיר החרב מפרש אולי כהתנגדות, אך למעשה היא מושטת לעבר המלאך שיורד אליו ומביא לו תשורה אלוהית וכך החרב והענף מקבילים זה אל זה, מייצגים שני קצוות. מסביב דמויות רבות אחוזות אימה וזעזוע, אחת מהן, בעומק הציור, נושאת את דיוקנו של קראווג'ו עצמו.
כיוון שקרוואג'ו ידע מראש את המיקום של הציורים הוא לקח בחשבון את נתונים הפיזיים של הכנסייה. למשל, קרוואג'ו בחר להציב את מות הקדוש בצד הימני על מנת שהגלימה הלבנה של הקדוש וגופו העירום והבוהק של שכיר החרב יבלטו בחשכת הכנסייה וימשכו את המבקרים אל הקפלה הניצבת בעומק הכנסיה.
אחרי ההצלחה הזו נקרא קרוואג'ו לצייר עבור הכנסייה סנטה מריה דל פופולו בה הוזמן לצייר שני ציורים המוצגים בה עד ימינו. לצערי בעת ביקורי הכנסייה היתה סגורה, אבל אם אתם בעיר כדאי לנסות לראות אותם.
בציור ההארה של סן פאולו, הלא הוא שאול התרסי, שוב מציג קרוואג'ו פרשנות לא מקובלת לסצנה. על פי הברית החדשה שאול רוכב מירושלים אל דמשק על מנת לרדוף בה את הקהילה הנוצרית, כאשר בדרכו מכה בו אור סנוורים וקולו של ישו מבקש ממנו שלא לרדוף את אנשיו. לצורך הדרמה קרוואג'ו מקצין ומתאר את שאול כמי שנפל מסוסו מרוב תדהמה והוא שרוי באקסטזה דתית כשהוא מאזין לקול האלוהים, עיניו עצומות וגפיו פשוטות כלפי מעלה. הביקורת המשמעותית ביותר שנתקל בה הציור היא על הנוכחות השלטת של הסוס, שאחוריו תופסים כמעט מחצית משטח הציור. למרות זאת הציור התקבל.
בסמוך ניצב הציור של צליבתו של סן פייטרו, גם הוא משליחיו של ישו, אשר הוצא להורג ברומא באשמת הפצת הדת הנוצרית, כאשר זו עוד לא היתה חוקית באימפריה הרומית. העונש הסטנדרטי של הרומאים הוא צליבה, אולם פייטרו לא מוכן להיצלב כמו ישו, שהרי ישו יש רק אחד. על כן הוא מבקש להיצלב הפוך. בציור הזה קרוואג'ו מכניס אותנו אל הפרקטיקה של הצליבה ההפוכה: פייטרו, איש מבוגר שהופשט מבגדיו, כבר הוצמד לצלב – ידיו ורגליו ממוסמרות לצלב העץ ומדממות. שלושה אנשים נדרשים על מנת לקומם את הצלב ולהציב אותו הפוך: אחד כורע תחתיו ודוחף בגבו בעוד הוא אוחז באת החפירה שסייעה לחפור את הבור בו יינעץ הצלב באדמה הסלעית, אחד מושך בחבל את הקצה אליו ממוסמרות רגליו של פייטרו והשלישי חובק את קרש העץ בתמיכה. תוך כדי כך מתרומם פייטרו ומנתק את גופו מהקרשים במאמץ, מחפש ישועה. בעזרת השימוש הדרמטי באור וצל יוצר קרוואג'ו את צורת הצלב מגופם של שלושת הגברים.
בבזיליקה של סנט אגוסטינו תמצאו את המדונה די לורטו, המדונה של העולים לרגל, שצייר קרוואג'ו ב-1604. על הציור הזה יש סיפורים סותרים, חלק אומרים שהוזמן מהאמן ואחרים טוענים כי הוא נתרם על ידו. אלה האחרונים מספרים שהאמן מצא מקלט בכנסייה מאביה של נערה מאורסת שהיו לו יחסים איתה, ופני המדונה בציור הם למעשה פניה היפות של אותה מאהבת צעירה.
כך או כך הציור הזה נחשב כשערורייתי: לרוב צויירה מריה ישובה על כס מפואר, אוחזת בישו התינוק ומוקפת במלאכים כשהיא מקבלת את פניהם של העולים לרגל. כאן צייר אותה קרוואג'ו כאם צעירה שכאילו יצאה אל מפתן דלת ביתה הדל על מנת לקבל את פניהם של העולים לרגל. היא אמנם נראית נקייה ושבעה יותר מהם, אבל בהחלט לא מרוממת מהם, למעט ההילה הדקה לראשה. למעשה, כמוהם גם היא יחפה וטיח ביתה המתקלף נראה בצד הימני של התמונה. היא ובנה התינוק מטים את ראשם אל העניים בהקשבה והשתתפות. זו היתה דרך חדשה ומאוד לא קונבנציונלית לתאר את אם האלוהים.
בגלריה הלאומית לאמנות בפלאצו ברבריני ברומא ניתן לראות שתי עבודות חשובות נוספות של קרוואג'ו:
את נרקיס המתבונן בדמותו מצייר קראווג'ו טרום התקופה הדתית שלו. כאן הוא שואב השראה מהסיפור המיתולוגי ומציג עלם צעיר המתבונן במים ומתאהב בבבואתו. המים בציור כהים ואנחנו כמעט שלא רואים את ההשתקפות. יש בכך מעין רמז מטרים לסופו של נרקיס, שלא עצר לאכול ולשתות ובסופו של דבר מת מאהבתו לעצמו.
יהודית והולפרנס הוא ציור שהוזמן על ידי הבנקאי אוטביו קוסטה ששהה ברומא בין 1598 ל-1602, מועד הציור עצמו לא ידוע. בציור מתואר הרגע בו יהודית, שהשקתה לשוכרה את הגנרל האשורי הולפרנס, משספת את גרונו ובכך מצילה את עמה. קרוואג'ו כמובן בוחר את הרגע הדרמטי ביותר, שהוא גם מעורר אימה וחלחלה – הרגע בו הסכין משספת את גרונו של הולפרנס המופתע בעוד היד השנייה אוחזת בשיערו. יהודית נראית נרתעת מהפעולה, מרחיקה את עצמה מהדם המשפריץ, לצידה המשרתת הזקנה פוערת עיניים מזועזעות. הציור הזה אבד והתגלה מחדש רק ב-1950, נרכש על ידי המדינה האיטלקית ב1971. גם אני הייתי רוצה לגלות במקרה בעליית הגג איזה קרוואג'ו קטן...
אפשר היה לחשוב שמשעלה לגדולה ותהילה, זכה להכרה ותשלום ראוי ואף עסק בתחומי מוסר ודת בעבודתו, יירגע מיכלאנג'לו הצעיר ויתמסד. אבל ההיפך הוא הנכון. לאורך כל התקופה שלו ברומא, במהלכה הוא מצייר כמה מיצירות המופת הגדולות ביותר שלו, קרוואג'ו כל הזמן מסתבך בקטטות, נעצר על החזקת כלי נשק לא חוקיים ואפילו נכלא אחרי שכאשר התגורר בבית פטרונו דל מונטה, היכה באלה את אחד מאורחי הקרדינל לאחר שהתגלע ביניהם ריב. הוא תואר כמי שמתהלך ברחוב עם חרב שלופה בין המסבאות ומחפש יריבים להתקוטט עימם.
ב-1605 הוא נאלץ לברוח מהעיר לשלושה שבועות אחרי שפצע קשה נוטריון אחרי שרבו על ליבה של לנה, מודלים ומאהבת של קרוואג'ו. הוא הורשה לחזור לעיר רק אחרי שאחד הפטרונים שלו התערב לטובתו. הוא נתבע על ידי בעלת הבית שלו כיוון שלא שילם שכר דירה, ואחרי שהתעצבן על כך וזרק אבנים לביתה ושבר את החלונות, נתבע שוב.
ב-26 במאי 1606 הורג קרוואג'ו את רנוצ'יו טומאסוני בחרבו בקמפו מרציו. הרקע לכך שנוי במחלוקת: יש הטוענים שהשניים רבו עקב אי הסכמה על משחק כלשהו הדומה לטניס, יש הטוענים שרבו בגלל אחת המודליסטיות של קראווג'ו שטומאסוני היה הסרסור שלה. כך או כך, זו היתה עבירה שפטרוניו של הצייר כבר לא יכלו להעלים. קרוואג'ו ברח מרומא אולם הוצא צו המותיר לכל המזהה אותו לכרות את ראשו על מנת לשרת את הצדק.
מאותו רגע הוא היה במנוסה – הוא נסע לנאפולי ומשם למלטה ועבד שם, ואז חזר לנאפולי אחרי שהסתבך שם בצרות נוספות. כשחזר לנאפולי נפל במארב, שהיה ככל הנראה תגובה על מעלליו במלטה, בו הוא נפצע קשה ופניו הושחתו. באותו זמן הוא מצייר את הציור דוד וגוליית, שנמצא היום בגלריה בורגזה. דוד הצעיר אוחז בראשו העצום של גוליית. קרוואג'ו מצייר אותו כרות ראש, בהתאם לאובססיה שהתפתחה אצלו מפחד שייערף ראשו שלו כעונש על הרצח. לא רק זאת אלא שראשו של גוליית נושא בעצם את תווי פניו של קראווג'ו. הוא למעשה כבר חוזה את מותו.
באותה שנה הוא מוצא את מותו. זה פחות דרמטי מעריפת ראש, ובכל זאת, הוא מת בגיל 38 בלבד. אחרי שנים ארוכות שהוא נמלט על נפשו נראה כי יש תקווה לקבלת חנינה ברומא והוא עושה את דרכו חזרה מנאפולי אל רומא בספינה, על סיפונה הוא מוצא את מותו, ככל הנראה מזיהום או מחלה.
כתבתי על קראווג'ו, הילד הרע של הבארוק, כאן, וכאן על תערוכה משותפת שלו עם ברניני באמסטרדם שנייה לפני שהעולם נסגר בעקבות הקורונה. כתבתי גם על המקומות האהובים עליי ברומא, כולל גלריה בורגזה.
אפשר לכתוב עוד תילי תילים על דמותו השנויה במחלוקת של קראווג'ו ועל היצירות הנפלאות שהותיר אחריו. אני לא מתיימרת לספר פה הכל, זוהי רק הקדמה לקראת הביקור הבא שלכם ברומא.
מרתק! במילותיך את מחיה את הציורים ועושה חשק לחזור לרומא, תודה