בכניסה לחלל אנו נתקלים בדלת גדולה ואפורה שמקבלת את פנינו. מישהו מאיר בפנס דרך חלונותיה, מנסה לראות אותנו. אז נשמעת דפיקה שמזעזעת את כל הדלת. ושוב. ואז שתיקה.
זוהי עבודה משותפת של ניר מצליח, שיצר את חזית הדלת באמצעות paper tracing עם גרפיט, ואמי ספרד, שיצרה את עבודת הוידאו המוקרנת מאחורי הדלת, המדמה את חקירת הפנס ושאון הדפיקה בדלת.
הדלת מכניסה אותנו לתערוכה 'שקיעה' – שיתוף פעולה של מצליח וספרד שסיימו יחד את לימודי ה-MFA לפני שלוש שנים בחיפה, באוצרותה של שרון פוליאקין, מי שהיתה מורתם. נקודת המוצא, על פי מצליח, היא עבודה עם דימויים של מחנות פליטים שכולנו מכירים מהמדיה. מבחינתו, הפוליטיקה היא נקודת מוצא אולם העבודות עומדות בפני עצמן כיצירות אמנות שניתן לנתח באופנים שונים, "אחרת לא היתה להן זכות קיום כאמנות", לדבריו. "אלה היו רק פלקאטים פוליטיים".
מעניין במיוחד כיצד בחרו לחלק את החלל, שאינו גדול מלכתחילה, לחללים קטנים ורצופים, שמעבירים את תחושת הקיום האינדיבידואלי בצמידות הרווחת במחנות פליטים, כאשר המעבר בין ה"בתים" נעשה דרכם. בכל חלל כזה מוכמנת עבודה, לעיתים זו עבודת גרפיט ודבקים של מצליח ולעיתים עבודת וידאו גרפית של ספרד. במיוחד תופס את העין ואת הלב חלל בו קווי המתאר של אב הנושא את בנו בתי ידיו, כמעין פייטה מודרנית ומצמררת, מוצגים לצד עבודת וידאו של ספרד שיוצאת מהקרביים של דימוי תלת מימדי כלשהו שאינו ברור ממבט ראשון, אולם ההתרחקות המעגלית שמחוללת האמנית מגלה לנו סצנה טעונה של קליפות אנשים הנאחזים זה בזה. את האחיזה ניתן לפרש כעימות או התנגדות להפרדה. כל אחד מהפירושים הופך את הבטן.
בקצה המסדרון שנוצר מבניית החללים הצפים, ניצבת עבודת וידאו נוספת – שקיעה מדברית הנשקפת מבעד לפתח שנפער בקיר לבנים. הניגוד בין הפסטורליה הנשקפת בחוץ למציאות הקשה והחדגונית מבפנים יוצר את המתח עליו בנויה התערוכה, ומכאן גם שמה.
היה חשוב לאמנים להנכיח את עצמם בתוך התערוכה. מצליח תלה דיוקן עצמי בגודל טבעי שמרחף בין שמיים לארץ ונתמך על ידי דמות גדולה וצהובה. לדברי מצליח זוהי ישות שומרת שאינה גשמית, היא אינה נקבית או זכרית, היא פשוט שם כדי לעזור להתמודד עם המציאות הקשה. בפינה מתחת לחלון מונחת ה"מיטה" של ספרד – היא ציירה עצמה בדיוק ריאליסטי שוכבת חנוטה במיטה לבנה וסטרילית, כאשר אייפון המונח על פניה מקרין לנו את עיניה הנפקחות ונעצמות. יש משהו מאוד חזק בדימוי הזה שמעצים את תחושת האין אונים, חוסר היכולת להתנגד ולשנות את המצב, למרות ההכרה בו.
התערוכה מוצגת במקום לאמנות, מתחם ייחודי בליבה הפועם של סצנת האמנות בקריית המלאכה. המקום פועל כעמותה שהקימה אורית טוכמן דואר וחברים בה עשרות אמנים ואוצרים במטרה לייצר מרחב ביתי לעיסוק ודיון באמנות. ישבתי עם דניאל צדקה כהן, מנהלת המקום, לשיחה בסלון המזמין, שמתחבר לאג'נדה המכילה ולא מאיימת שיש למקום: "זה מתחיל בזה שאנשים שנכנסים לכאן רואים אותנו בגובה העיניים, אנחנו מדברים איתם ומסבירים להם על כל קריית המלאכה – אזור שהוקם עבור בעלי מלאכה בסוף שנות ה-60 ובעשור האחרון לאט לאט הם מתמעטים ונכנסים לכאן הרבה אמנים ויוצרים וגם גלריות נפתחו פה. זה סוג של hub שלא קיים בשום מקום אחר בארץ. אנחנו סוג של מרכז מידע שמרכז את כל האינפורמציה למבקרים באיזור וזאת לצד גלריה חברתית שפועלת פה".
הגלריה היא באמת חברתית ויש לה אג'נדה אקטיביסטית למדי. לא מפחדים להציג כאן תערוכות נוקבות ומבקרות בנושאים רבים ושונים, לראייה התערוכה הנוכחית "שקיעה". "המודל של גלריה חברתית כמו שלנו הוא מאוד ייחודי. אני לא מכירה דברים כאלה בעולם. יחד עם זאת אנחנו כל הזמן בודקים אותו כל פעם מחדש. מי שמנהל את המקום זה אנשי מקצוע – ניר (הרמט) ואני. אני חושבת שזה חלק גדול מהיתרון שיש למקום הזה. יש כאן ניהול מקצועי". מקום לאמנות חרט על דגלו את נושא הנגשת האמנות לציבור הרחב ועל כן כל הפעילויות שמתבצעות במקום הן במחירים נוחים ונגישים. "אנחנו מאמינים שצריך ליצור את המפגש הזה בין הציבור לאמנים, בין אמנים לאמנים. חשוב לנו שזה יקרה". הרמט מוסיף: "אנחנו מזמינים את האמנים לעשות פגישות מקצועיות בסלון שלנו, זה חלק מההנגשה ומיצירת הקהילה".
לא כל אמני קריית המלאכה חברים בעמותה. יש קריטריונים אוצרותיים כמו גם מגבלות טכניות שמגבילות את מספר החברים בעמותה. צדקה-כהן מוסיפה: "זו גלריה עם פרסטיז' אמנותי מסויים שצריך לשמור עליו ואי אפשר להציג כל אמן. יש סלקציה אמנותית, זה לא מתנ"ס. יחד עם זאת, גם אמנים שאינם חברי עמותה שפועלים פה מקבלים מאיתנו שירות, למשל באירועי העירייה של 'אוהבים אמנות, עושים אמנות'".
תוך כדי שיחתנו המקום הופך להומה, אנשים נכנסים, אומרים שלום, מכינים לעצמם קפה, יוצאים לעשן סיגריה. את כולם מקבלים צדקה-כהן והרמט בחום ובחיוך.
"מה שמיוחד פה בגלריה שזה מקום אליו באים האמנים מהאיזור, יושבים, מדברים. זה מקום למפגש, לשיח. אם לא המקום הזה הם היו יושבים לבד בסטודיו שלהם והמקום הזה מכיר בצורך של המפגש, ההפריה ההדדית, החוויה האנושית. מתקיים פה משהו מאוד מעניין. המפגשים האלה לפעמים מולידים גם שיתופי פעולה אמנותיים, כמו התערוכה של אמי (ספרד) וניר (מצליח). אנחנו רואים פה את התפקיד של אמן גם כפעיל חברתית, פעיל פוליטית, לא רק במסגרת אמנותית. זה עונה על צורך של קהילה".
בנוסף לתערוכות המתחלפות שמתארחות בחללים, מקום לאמנות מציע לאמנים חברי העמותה להציג 'קיר אמן' בסלון הגלריה, פורטפוליו עבודות שזמין לכל מבקר וכן עבודות קטנות זמינות למכירה. תערוכת הדגל היא של תשעה קירות אמן הממלאים את כל חללי המקום ונותנת תמונת מצב נקודתית, שהיא לאו דווקא מורכבת מעבודות מוגמרות.
ניר הרמט, האוצר הראשי של מקום לאמנות, סיפר לי קצת על ההיסטוריה של התערוכות במקום, על האמנים, האוצרים והתמות המרתקות שעמדו מאחוריהן. לוח התערוכות של המקום סגור שנה וחצי מראש. "לי זה נראה קצת רחוק מידי כי אין לי יכולת להגיב אמנותית לדברים שקורים, ולכן אנחנו מייצרים מראש חלונות. החלון הקרוב יהיה באוקטובר – תערוכה קבוצתית שאני אוצר שתעסוק ב'מצב'. התערוכה הקודמת מהסוג הזה נקראה 'המבול', לזו אולי נקרא 'שיטפון', אני עוד לא יודע" אומר הרמט.
בקריית המלאכה פועלים כ-350 חללי סטודיו של אמנים, רובם הנחרץ נשים. למרות זאת, רוב האמנים המציגים היום בגלריות והמוזיאונים הם גברים. הרמט מנסה לייצר תיקון בכך שהוא נותן ייצוג משמעותי ובעל כובד לאמניות.
כשסיירנו יחד בתערוכה של מצליח וספרד, הרמט חשף בפניי שכבות של אמנות ואוצרות שמנהלות דיאלוגים ביניהן. באופן אישי הוא אוהב לייצר תערוכות בהן האוצרות מתנגדת לעבודות ומחדדות בהן נקודות מסויימות. היה מעניין לראות את התוכן הפוליטי מאוד שהוא יצק בתערוכה אל מול הטקסט הפורמליסטי שכתבה האוצרת פוליאקין, יחד עם העמדה המרוככת יותר שהציג בפניי מצליח. זה זיקק בעיניי את מה שאני כל כך אוהבת באמנות – היא מדברת לכולם ואין בה נכון או לא נכון, אלא מגוון.
"שקיעה", אמי ספרד וניר מצליח, אוצרת: שרון פוליאקין. עד ה-27.7 במקום לאמנות, שביל המרץ 6, תל אביב.
Comments