אהבה ואמנות לא תמיד הולכים טוב ביחד. הרבה פעמים אלה כוחות מתחרים, כל אחד דורש את האנרגיה שלו. סיפורי אהבה רומנטיים ודרמטיים של אמנים לא חסר, אבל זוגות של אמנים שחיים ויוצרים יחד זה מעניין, ולרוב ממש לא פשוט.
הנה כמה מסיפורי הזוגות המפורסמים של עולם האמנות, לא תמיד יש להם סוף טוב.
פרידה קאלו ודייגו ריברה
כשפרידה קאלו פגשה את דייגו ריברה היא היתה אמנית עלומה בעוד הוא היה מיורליסט (מצייר ציורי קיר ענקיים) ידוע ומוכר שנקרא לצייר בכל רחבי מקסיקו וארצות הברית. הוא היה מבוגר, גבוה ושמן אבל האהבה פרחה. לזמן מסויים. הם נישאו ב-1929 והתגרשו עשור אחר כך על רקע ניאופים ובגידות, בעיקר מצידו, אם כי גם לה היו מאהבים ומאהבות (לאון טרוצקי וג'ורג'יה או'קיף מהמפורסמים שבהם). ב-1940 הם נישאו זה לזה בשנית והצליחו לגשר על הפערים. דייגו מופיע ברבים מציוריה של פרידה, שנשאו אופי אוטוביוגרפי. הוא העריץ את הסטייל שלה ומותה, ב-1954, היה הרגע הטראגי ביותר בחייו. עוד על פרידה קאלו אפשר לקרוא כאן.
ואסילי קנדינסקי וגבריאל מונטר
קנדינסקי היה כבר אמן מבוסס ובעל שם כאשר פגש את מונטר, שהיתה סטודנטית באקדמיה במינכן בה לימד. קנדינסקי אמנם היה נשוי, אולם לא באושר והוא מצא במונטר עזר כנגד בעבודתו כאמן. יחד הם ייסדו את תנועת 'הפרש הכחול', שהיתה אבן דרך באקספרסיוניזם הגרמני והשפיעה באופן רוחבי על עולם האמנות. בעוד שקנדינסקי שעט לעבר ההפשטה הציורית ומצא בה ערך, מונטר בעבודותיה שמרה אמונים לאקספרסיוניזם. בעוד הוא נשוי, עבר קנדינסקי לגור עם מונטר ב1903 והשניים התארסו. הגירושין הגיעו רק ב-1911 אולם הזוג לא נישא. ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח קנדינסקי לרוסיה, שם התחתן עם אישה אחרת. מונטר המשיכה ליצור אולם נחשבה לרוב כתלמידתו של קנדינסקי. רק בשנים האחרונות, עם תערוכות רטרוספקטיביות בכל העולם, זוכה מונטר להכרה על יצירתה ועל תרומתה לעולם האמנות.
פבלו פיקאסו ופרנסואז ז'ילו
פיקסו היה גבר של נשים ולאורך כל חייו היצירה והאהבה היו קשורות זו בזו, אלא שמושא האהבה התחלף תדיר. כתבתי פוסט שלם על הנשים של פיקסו, אבל אני רוצה להתעכב כאן על היחסים שלו עם ז'ילו – אמנית צעירה בת 21 שחיפשה את דרכה המקצועית וביקשה הכוונה מפיקסו הגדול (בן ה-61 אז), שהיה אז עם דורה מאר, אמנית מוכשרת בפני עצמה, אבל התאהב בז'ילו. היא אמנם לא מיהרה להתמסר אליו, בהכירה את המוניטין שלו עם נשים, אולם בסופו של דבר הפכה לבת זוגו ואף ילדה לו שני ילדים.
לאורך כל חייהם המשותפים, במקביל להיותה אם ובת זוג תומכת בקריירה של פיקסו, ז'ילו המשיכה ליצור, אולם תמיד נותרה בצילו של פיקסו. אחרי עשור של חיים משותפים, ביקשה ז'ילו לעזוב את פיקסו, דבר שכמובן פגע מאוד באגו שלו – "אף אחת לא עוזבת את פיקסו!" הכריז והתריע בפני כל מי שהכיר בעולם האמנות (שזה כולם כמובן) לא לעבוד עם ז'ילו. ז'ילו האמיצה המשיכה לצייר, התחתנה (עם ממציא חיסון הפוליו ג'ונאס סאלק) ואף הגיעה לגיל מופלג (נפטרה לפני כשנה בת 102).
לי מילר ומאן ריי
מאן ריי ולי מילר קיימו מערכת יחסים מורכבת ומרתקת שהחלה בפריז ב-1929. לי מילר הגיעה לפריז בגיל 22 והתעקשה להיות תלמידתו של מאן ריי, שהיה אז צלם מוכר בן 39. תחילה הוא סירב ללמד אותה, אך לבסוף הסכים והם הפכו במהרה לא רק למורה ותלמידה, אלא גם לאוהבים ושותפים אמנותיים.
מערכת היחסים ביניהם נמשכה כשלוש שנים והייתה אינטנסיבית מאוד. הם עבדו יחד בסטודיו שלו, כשמילר הפכה מתלמידה לעוזרת ושותפה שווה. יחד הם פיתחו טכניקות צילום חדשניות, כמו הסולריזציה.
אולם היחסים היו גם מתוחים ותחרותיים. מילר רצתה להתפתח כאמנית עצמאית ולא רק כעוזרת של מאן ריי. כשעזבה אותו ב-1932, מאן ריי היה שבור לב וביטא את כאבו ביצירות אמנות שונות, כולל העבודה המפורסמת "אובייקט להרס" - מטרונום עם תצלום של עינה של מילר.
לאחר הפרידה, מילר המשיכה לפתח קריירה מרשימה משל עצמה כצלמת מלחמה וצלמת אופנה, בעוד מאן ריי המשיך בדרכו האמנותית. למרות הפרידה הכואבת, הם שמרו על קשר מקצועי וחברי לאורך השנים, והשפעתם ההדדית ניכרת בעבודותיהם.
לי קראזנר וג'קסון פולוק
לי קראזנר וג'קסון פולוק נפגשו ב-1942 כאשר הציגו באותה גלריה. הם היו שניהם אמנים צעירים, אולם הקריירה שלה כבר החלה להתקדם. הוא נהנה מההשכלה הפורמלית שלה בתחום האמנות והיא שאבה ממנו יתר חופש בציור שלה. יחד הם היו מהכוחות המניעים של זרם אמנות חדש – אבסטרקט אקספרסיוניזם. היחסים עלו על שרטון על רקע שתיית אלכוהול מופרזת ובגידה מצידו. ב-1956 היא נסעה לאירופה "לעשות חושבים". באותו זמן הוא נהרג בתאונה כשהתנגש ברכבו בעץ. עד היום לא ברור אם זו היתה תאונה או התאבדות.
הוא הפך לאגדה והקריירה שלה, שהיתה ב-hold במהלך נישואיהם, החלה להמריא והיא זוכה היום להערכה רבה.
איליין וווילם דה-קונינג
זו היתה אהבה ממבט ראשון עבור שני הציירים הצעירים שהפכו להיות ממייסדי ה-New York School שהתעצם אחרי מלחמת העולם השנייה. הם התחתנו ב-1943 והיא ויתרה על הקריירה שלה לטובת ניהול הסטודיו שלו. בשנות ה-50' הם נפרדו על רקע שתייה ובגידות מצידו (מרגישים כאן דפוס חוזר?) וזה היה הזמן שלה לטפח את הקריירה העצמאית שלה. ב-1976 הם התפייסו והיא חזרה לנהל את הסטודיו שלו.
דורותיאה טאנינג ומקס ארנסט
מקס ארנסט הגיע לניו יורק ב-1942 אחרי שברח מציפורני הנאצים וכבר הספיק להתגרש מפטרונית האמנות פגי גוגנהיים וגם להיפרד מהאמנית לאונורה קרינגטון. הוא התאהב בדורותיאה טאנינג כשנפגשו למשחק שח מט ארוך במיוחד. שניהם ציירו בסגנון סוריאליסטי, שמקס היה מהמובילים וידועים בו. דורותיאה יצרה וציירה לאורך כל חייה הארוכים (מתה בגיל 102!) אבל חסתה בצל הקריירה המפוארת שלו, עד למותו ב1976, אז יכלה להתבלט בזכות עצמה. היום תערוכות ורטרוספקטיבות שלה נודדות בטייט מודרן, מרכז פומפידו ועוד.
קמיל קלודל ואוגוסט רודן
היחסים בין רודן וקלודל הם מהסיפורים הטרגיים בתולדות האמנות. קמיל קלודל הגיעה לסטודיו של רודן ב-1883 כתלמידה צעירה בת 19, כשהוא היה כבר פסל מוכר בן 43. רודן זיהה מיד את כשרונה יוצא הדופן והיא הפכה במהרה מתלמידה לעוזרת, מודל ואהובתו.
מערכת היחסים ביניהם נמשכה כעשור והייתה סוערת ומורכבת. רודן חי ללא נישואין עם רוז בורה ולא עזב אותה למרות אהבתו לקלודל. קלודל תרמה רבות ליצירתו - היא סייעה לו בפיסול, שימשה כמודל, והשפיעה על סגנונו האמנותי. יש הטוענים שחלק מעבודותיו המפורסמות הושפעו ממנה או אף נוצרו בחלקן על ידה. במקביל פיתחה קלודל את יצירתה העצמאית אולם התקשתה להשיג תמיכה ומימון ליציקה של הפסלים שלה, בחלק מהמקרים בגלל אופיים השערורייתי.
הפרידה ביניהם הייתה קשה במיוחד עבור קלודל. היא החלה לפתח סימני פרנויה, האשימה את רודן בגניבת רעיונותיה ובניסיון להרעיל אותה. מצבה הנפשי הידרדר, והיא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי ב-1913, שם נשארה עד מותה ב-1943. למרות שחלק מהרופאים טענו שאשפוזה לא היה הכרחי, אחיה ואמה סירבו לקבל עליה אחריות והשאירו אתה במוסד. היא נקברה בקבר לא מסומן.
רודן ניסה לעזור לה כלכלית תקופה מסויימת גם לאחר הפרידה והכיר תמיד בכשרונה הגדול. הטרגדיה של קלודל היא שלמרות היותה אמנית מחוננת, היא זכורה לעתים קרובות בעיקר בהקשר של הקשר שלה עם רודן, אף שיצירתה העצמאית הייתה מקורית ופורצת דרך.
ג'ספר ג'ונס ורוברט ראושנברג
הם התאהבו באמצע שנות ה-50' ובחרו לשמור את אהבתם בסוד באמריקה השמרנית של אמצע המאה הקודמת. הם עבדו זה לצד זה במשך שש שנים, בתקופה בה הפופ-ארט החל לתפוס את מקומו של האבסטרקט אקספרסיוניזם. היחסים לא היו פשוטים וכאשר נפרדו שניהם עזבו את הביצה הניו יורקית ולא דיברו זה עם זה יותר מעשור.
ניקי דה סנט פאל וז'אן טינגלי
ניקי דה סנט פאל וז'אן טינגלי נפגשו בפריז בשנת 1955. באותה תקופה, שניהם היו חלק מקבוצת אמנים חדשנית שנקראה "הריאליסטים החדשים" (Nouveaux Réalistes) והיו נשואים לאחרים, אולם הם מצאו זה בזו שותפים אמנותיים ורוחניים אמיתיים. הם החלו לשתף פעולה באופן אמנותי כבר בשנות ה-50 המאוחרות, הרבה לפני שנישאו באופן רשמי. החיבור ביניהם היה עמוק - הם חלקו תפיסת עולם אמנותית דומה והשלימו זה את זו ביצירתם, כשכל אחד מביא את הייחודיות שלו לעבודה המשותפת.
דה סנט פאל הצרפתייה התפרסמה ביצירות צבעוניות ופיסול, במיוחד בסדרת "נאנה" - דמויות נשים מלאות חיים. טינגלי השוויצרי, התמחה ביצירת פסלים קינטיים - מכונות אמנות שזזות ומשמיעות קולות. הם נישאו ב-1971 ושיתפו פעולה במספר פרויקטים משמעותיים, כמו "מזרקת סטרווינסקי" בפריז - יצירה צבעונית ומרהיבה המשלבת את סגנונותיהם הייחודיים. עבודתם המשותפת שילבה בין האסתטיקה הנשית והצבעונית של דה סנט פאל לבין המכניקה והתנועה של טינגלי, והשפיעה רבות על התפתחות האמנות המודרנית.
גילברט וג'ורג'
גילברט פרוש וג'ורג' פמסמור נפגשו ב-1967 ולא נפרדו מאז. היצירה שלהם היא תמיד משותפת ומתפרסת על מדיות שונות כמו הדפס, צילום ומיצב אולם הם נודעים מאוד בזכות המיצגים שלהם. למעשה, חיי היום יום שלהם הם מיצג בפני עצמו – הם מתלבשים תמיד בחליפות שלושה חלקים תואמות, תמיד הולכים יחד ואוכלים את אותו הדבר במשך שנים. נראה שכאן האהבה והחברות עדיין פורחות.
ז'אן-קלוד וכריסטו
חלוצי אמנות הסביבה נפגשו ב-1958 ועוררו שערוריה גדולה כשהיא נכנסה ממנו להריון בעת שהיתה מאורסת לאחר. הם ברחו לניו יורק והחלו להציג שם בגלריות אולם עיקר תהילתם בעקבות מיצבי ענק שיצרו בערים מרכזיות, ביניהם עטיפת שער ברנדרבוג בברלין ומבנים אחרים בעולם ופרוייקט הרציפים הכתומים הצפים, שז'אן-קלוד לא זכתה לחזות במימושו. נעשו עליהם לפחות ארבעה סרטים דוקומנטריים, האחרון על הרציפים הצפים בו כריסטו מדבר בהרבה עדינות ואהבה על ז'אן-קלוד.
אוליי ומרינה אברמוביץ'
זוג אמני הפרפורמנס נפגש ב-1976 ומיד החלו לעבוד יחד כקולקטיב. הם הציגו עבודות שנויות מאוד במחלוקת כמו עמידה בעירום בכניסה לגלריה כך שכל מי שנכנס נאלץ להחכך בהם באופן אינטימי, או מופע בו הם נשמו זה את נשימות פיו של זה עד שאחרי 17 דקות הם התעלפו מחוסר חמצן. כאשר החליטו להיפרד ב-1988 היה ברור שהם יעשו זאת באופן מופגן וכך הם יצאו למסע משני קצוות החומה הגדולה בסין ונפגשו באמצע אחרי שלושה חודשים על מנת להיפרד. דרמה, כבר אמרנו?
עוד על מרינה אברמוביץ' כתבתי כאן.
ג'ורג'יה או'קיף ואלפרד שטיגליץ
כשאלפרד שטיגליץ וג'ורג'יה או'קיף נפגשו ב-1915 הוא כבר היה צלם מוערך וידוע בשנות החמישים לחייו והיא היתה מורה צעירה לאמנות מטקסס. שטיגליץ, שגם היה סוחר אמנות, היה הראשון להציג את ציוריה המופשטים של או'קיף ובכך התניע את הקריירה שלה בניו יורק. היא הפכה לאחת מהאמניות הכי מוערכות בארצות הברית (ועד היום האמנית היקרה ביותר שמחזיקה בשיא מחיר במכירה פומבית לנשים). מסעות שערכה לניו מקסיקו השפיעו מאוד על האמנות שלה והיו כר נרחב לדיונים בין בני הזוג. הדימויים הבוטניים-אירוטיים של או'קיף נחשבים עד היום למסר פמניסטי חזק מאוד.
אנט מסאז'ה וכריסטיאן בולטנסקי
ונסיים בנימה אופטימית יותר: אנט מסאז'ה וכריסטיאן בולטנסקי נפגשו בפריז בסוף שנות ה-70, כשמסאז'ה הייתה סטודנטית לאמנות והוא כבר היה אמן מוכר. מערכת היחסים ביניהם הייתה מיוחדת בכך שהייתה מבוססת על כבוד הדדי עמוק ושמירה על מרחב אישי. הם חיו יחד בפריז במשך עשרות שנים, אך שמרו על סטודיות נפרדים ועל עצמאות מקצועית מוחלטת.
בראיונות שונים, שניהם תיארו את הקשר ביניהם כשותפות עמוקה המבוססת על הבנה הדדית ותמיכה, אך גם על החופש של כל אחד לפתח את דרכו האמנותית. הם נמנעו במכוון משיתופי פעולה אמנותיים ישירים, מתוך אמונה שזה חיוני לשמירה על הקול הייחודי של כל אחד מהם.
מסאז'ה אמרה פעם שהם מעולם לא התערבו זה בעבודתה של זו, אבל תמיד היו הראשונים לראות את העבודות החדשות ולתת משוב. היא תיארה את מערכת היחסים שלהם כ"מרחב של חופש" שאפשר לשניהם לצמוח כאמנים. בעוד בולטנסקי עסק בזיכרון, מוות וטראומה קולקטיבית, מסאז'ה התמקדה בעבודות הקשורות לארכיונים, היסטוריה אישית וזהות.
הם נשארו יחד עד מותו של בולטנסקי ב-2021, כשמערכת היחסים שלהם מהווה דוגמה נדירה לזוגיות שהצליחה לשלב אהבה ועצמאות אמנותית באופן מאוזן ובריא, כשכל אחד מהם זכה להכרה בינלאומית בזכות עצמו.
בין יום האהבה ליום האישה
מעבר לרומנטיקה והרכילות (שבואו נודה, מעניינת את כולנו), שמתם לב שברוב המקרים הקריירות של הנשים האמניות הועברו ל"מושב האחורי" וההתמקדות של הזוג היתה בקריירה של האמן הגבר?
אז אמנם אנחנו ב-Valentine's Day אבל יום האישה גם הוא מעבר לפינה. אני מזמינה אתכם לחשוב על הקריירות של נשים אמניות יוצרות ועצמאיות. אמנם גם במאה ה-21 זה לא פשוט, אבל לגמרי אפשרי!
ואם ברומנטיקה עסקינן, הרי שאין מתנה גדולה יותר שאנחנו יכולים להעניק לאהובי ליבנו מאשר הגשמה עצמית.
אהבתם? סמנו למטה לב אוהב
האמת שיש לא מעט זוגות אמנים, היה הרבה ממה לבחור :)
כתבה מצויינת. תודה. מה לגבי הלן פרנקנטלר ורוברט מודרוואל?