אחת השאלות שאנשים חוזרים ושואלים אותי בסיורים ובמפגשים נסובה סביב סוגיית החתימה על יצירות אמנות. נתקבעה בעיניהם תפיסה שיצירת אמנות חייבת להיות חתומה על ידי האמן, כמעין סימן לערכה. על כן, הם מופתעים לגלות שברבות מיצירות האמנות העכשוויות לא ניתן למצוא חתימה, והדבר מעלה בהם תהיות.
בעקבות כך החלטתי לצלול אל נושא החתימות, בתקווה שייקח אותי רחוק ככל האפשר מחדשות היום.
מה בחתימה?
למרות התפיסה שהתקבעה, הרי שאמנים לא חתמו על יצירותיהם מאז ומעולם. למעשה בתקופת יוון ורומי זהות האמנים היתה לרוב לא ידועה. גם מי שהצליח להתבלט ולקנות לעצמו שם, כמו הפסל היווני קלאסי פידיאס, לא עשה זאת באמצעות חתימת שמו על עבודותיו. שמו השתמר בכתובים כאשר הוא וגם אחרים תיארו את פסליו ותכנוניו בפרטי פרטים ועל כן ניתן לזהות את יציר כפיו עד היום. באותה תקופה היו אלה דווקא אמני הקרמיקה, שיצרו כדים מצויירים, שחתמו את שמם על הכדים, על מנת לבדל את עצמם מאחרים, כחלק מהיות השוק הזה תחרותי במיוחד. מובן שהכדים של האמנים הידועים יותר נמכרו במחיר גבוה יותר.
בימי הביניים יצירות אמנות היו פעמים רבות תוצר של פעילות משותפת של סדנת אמנים או גילדה. נושאי הציור היו כמעט תמיד דתיים ועל כן פיאור הקדושים והכנסייה הם אלו שהיו במוקד. זהות האמנים שיצרו את העבודות נתפסה כמעט כלא רלוונטית. אם כבר, השתמר שמו של הנדבן שהזמין את העבודה.
הרנסנס, בו התפתחה תפיסה הומניסטית כוללת ששמה את האדם במרכז ונתנה משקל גדול לאינדיבידואל, ובמיוחד לאינדיבידואל הכשרוני, היווה קרקע פוריה להתפתחות הפרקטיקה של אמנים לחתום על יצירותיהם. מי שנחשב כיום לחלוץ אמני הרנסנס, ג'וטו די בונדונה, חתם על כמה מיצירותיו, ביניהן טריפטיך סטפנסקי הנודע, שנמצא באוסף הותיקן. אחריו נהגו האמנים לחתום על יצירותיהם, וכך אנו מכירים את חתימותיהם של מיכלאנג'לו ושל ליאונרדו דה וינצ'י ואחרים.
איפה החתימה?
באותה תקופה נהגו האמנים לשלב את החתימה בציור באופן מחוכם:
בונציה ב-1501 מצייר ג'ובאני בליני דיוקן של הדוג'ה ליאונרדו לורדאן – דיוקן שהוזמן לרגל כניסתו של לורדאן לתפקיד (שלט עד 1521), לבוש בסממני השלטון והעושר. בליני חתם בתחתית הציור על פתק מקופל כביכול שהוצמד למסגרת, באופן שמטשטש את הגבולות בין הציור והמתבונן בו. הוא מונה את העין לחשוב שבאמת מוצמדת לציור פיסת נייר שעליה כתוב שמו. הדיוקן עצמו מרהיב ומתואר בו הדוג'ה בחצי פרופיל, בניגוד לפרופיל מלא המקובל. מצליח להעביר סמכות וכוח רבים באמצעים דלים מבחינת צבעוניות וקומפוזיציה.
Andrea del Sarto, Madonna delle Arpie, 1517
מעניין לראות את ציורו של אנדראה דל סארטו, המדונה של ההרפיות מ-1517, בו ניצבת מריה הקדושה עם ישו התינוק ולצידה פרנציסקוס הקדוש והשליח יוחנן. היא ניצבת על בסיס אבן ארכיטקטוני שעליו חקוק שמו של הצייר דל סארטו ומתחת כתובת המהללת את מריה הקדושה וכן השנה בו צוייר הציור.
Caravaggio, The Beheading of St. John, 1608
אצל קראווג'ו כמובן הכל טבול בדם, כיאה לדמות האפלה ולסיפור חייו האלים. ב-1608 הוא מצייר את עריפת ראשו של יוחנן המטביל, סצנה קשה שמוצגת באופן לא מסורתי שאינו חוסך בפרטים הקשים. ראשו של יוחנן המטביל מוצמד לקרקע בעוד צווארו משוסף והוא מקיז דם. מאותה שלולית דם חותם מיכלאנג'לו דה קראווג'ו את שמו בתחתית באדום בוהק.
הצהרה או לוגו?
צפונית לאיטליה באותן שנים פעלו שני ענקים של הרנסנס הצפון אירופאי: דירר וואן אייק.
Jan van Eyck, Arnolfini Portrait, 1434
ב-1390 נולד בבלגיה יאן ואן אייק, חלוץ הציור בצבעי שמן, שהיה לאחד האמנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה. בדיוקן הכפול הנקרא נישואי ארנולפיני, עליו נכתבו בעבר תילי תילים, מכניס ואן אייק את עצמו לפחות פעמיים: במראה הקמורה התלויה במרכז, בין שני בני הזוג, משתקפת דמותו של הצייר. מעל המראה מופיעה כתובת מסוגננת שאומרת 'יוהאנס ואן אייק היה כאן'. יש בכך יותר מחתימה, יש בכך הצהרה ותביעת בעלות.
אלברכט דירר נולד בנירנברג (גרמניה של היום) ב-1471 והיה לאחד מגדולי האמנים ברנסנס הצפוני. היצירה שלו היתה מגוונת מאוד, אולם הוא נודע במיוחד בזכות התחריטים שלו. הוא ניצל את טכנולוגיית הדפוס, שהיתה אז בתחילת דרכה, על מנת להפיץ את יצירותיו. על מנת להפוך את עבודותיו למזוהות בנקל הוא יצר לעצמו מונוגרמה הבנויה מאותיות ראשי התיבות שלו – A ו-D, כאשר ה-A הגדולה מכילה בתוכה את ה-D. את המונוגרמה (אפשר לקרוא לזה גם לוגו או סימן מסחרי) הזו חתם על כל מה שהפיק תחת ידו, כולל רישומי הכנה. הוא הפך לכל כך מפורסם עד כי היו מי שניסו להעתיק אותו ולחתום עם המונוגרמה שלו. דירר, שלא היה פראייר, תבע אותם בבית המשפט וזכה. זו היתה תביעת זכויות היוצרים הראשונה בהיסטוריה. בעקבותיה זוהו כל ההעתקים והזיופים כ-after Durer.
Francisco Goya, La duquesa de Alba, 1797
כמו ואן אייק, גם פרנסיסקו גויה מצהיר הצהרה משמעותית בציור של הדוכסית מאלבה. למעשה, הוא צייר את הדוכסית האלמנה מספר פעמים, אולם הדיוקן המפורסם ביותר הוא בגוף מלא, כשהדוכסית לבושה בתלבושת המאיה המסורתית. על אצבעותיה שתי טבעות, על אחת כתוב אלבה ועל השנייה כתוב גויה. אצבעה מצביעה מטה אל החול עליו היא עומדת, ובו רשומות המילים solo Goya, כלומר 'רק גויה'.
חתימות במאות ה-20 וה-21
Gustav Klimt, Adele Bloch-Bauer i, 1907
גוסטב קלימט, בדומה לדירר, יצר לעצמו מעין מונוגרמה שכללה את שמו המלא באותיות לטיניות, שם פרטי מעל שם המשפחה, בצירוף שנת הציור. בציור המפורסם של אדלה בלוך-באואר, המכונה 'האישה בזהב' חתם קלימט בפינה הימנית למטה בתוך ריבוע זהב, כאשר אותיות שמו והתאריך מסמנים את מתאר הריבוע. ככל הנראה הושפע קלימט מהדפסים יפניים, שהיו אהודים על רבים בסוף המאה ה-19 באירופה, בהם נהגו הציירים לחתום את שמם בתוך מסגרת צבעונית. בן טיפוחיו של קלימט, אגון שילה, נקט בטקטיקה דומה בחתימותיו.
פבלו פיקאסו הוא האמן בעל אלף הפרצופים, ועל כן ודאי לא יפתיע אתכם לגלות שהוא שינה את החתימות שלו לאורך השנים. בתחילת הקריירה שלו חתם כ-PR Picasso כשהוא מציין את ראשי התיבות של שמו פבלו רואיז. השם פיקאסו הוא למעשה מצידה של אימו: כיוון שאביו של פבלו היה צייר בעצמו בשם רואיז, פבלו רצה להבדיל את עצמו ממנו.
מאוחר יותר, בתקופת הקוביזם האנליטי, בחר להשמיט את החתימה לחלוטין ולתת לציור לדבר בעד עצמו. זה החזיק זמן קצר בלבד, ואחר כך, בעצת הגלריסט שלו, חזר לחתום על הציורים בשם המשפחה של אימו בלבד Picasso. זוהי אולי החתימה הכי מזוהה בציור המודרני, והיא בעלת ערך גם כשהיא עומדת בפני עצמה, ללא קשר לציור כלשהו.
אמן הרחוב בנקסי הוא אחד האמנים הידועים ביותר היום (אם כי נותר אנונימי), ואת עבודותיו ניתן לזהות בנקל בזכות הסגנון הגרפי, השימוש בצבעוניות רזה והעבודה עם שבלונות. זה לא היה המצב בתחילת הדרך. כשהיה בתחילת דרכו הקפיד בנקסי לחתום על העבודות שהותיר ברחובות הערים. עם הזמן, כשהתפרסם והפך להיות מוכר, הוא השמיט את החתימה.
אצל הצייר משה קופפרמן, ששרד את השואה באירופה ועלה לארץ סביב קום המדינה, הפכה החתימה לחלק מהמבע האמנותי ופעמים רבות חלק אינטגרלי מהיצירה עצמה. בחלק מהציורים מופיעות מספר חתימות של האמן, לרוב בלועזית ולפעמים בשילוב עם עברית. יש מי שמפרשים את הפרקטיקה הזו, שהיתה חריגה מאוד, כדרך למרי והתרסה, מעין אישוש לקיומו בעולם אחרי שנרדף ומשפחתו נרצחה.
מה נותנת החתימה?
אמנים נוהגים לחתום על היצירות שלהם ובכך למעשה מסמנים את הבעלות והזכויות שלהם. ציור חתום הוא כזה שברור שהעבודה עליו הסתיימה והוא גמור, והאמן מקבל על עצמו את האחריות עליו.
החתימה לרוב מלווה בתאריך או שנה ומאפשרת לדעת מתי הסתיימה העבודה על היצירה.
ברגע שהיצירה יצאה מהסטודיו של האמן, החתימה הופכת לאמצעי זיהוי שמקל על כולם לדעת מי עומד מאחוריה.
למה אמנים לא חותמים על היצירות שלהם?
מאמצע המאה ה-20 החלה להתפתח, בעיקר בצפון אמריקה, פרקטיקה של השמטת חתימת האמן מהיצירה. מאז היא המשיכה וחלחלה גם אל מקומות אחרים, כולל מחוזותינו אנו. הרציונל שעמד מאחורי החלטה זו נוגע להשפעה של החתימה על הקומפוזיציה של הציור. למעשה, עצם הקיום של החתימה מטה את תשומת הלב של המתבונן אליה וניתן משקל רב לזהותו של האמן.
אולם, גם כשנדמה כי הציור אינו חתום, לרוב זהו לא המצב. ברוב המקרים החתימה עברה לאחורי הקנווס או צידו, לפעמים בלוויית תאריך היצירה ופרטים נוספים, למשל, סימון הצד העליון/תחתון של הציור. מעטים הציירים שלא חותמים כלל על העבודה שלהם.
בעבודות ניו מדיה, כמו למשל במקרה של NFT, זהות היוצר מקודדת כבר בתוך העבודה ולכן אין טעם בחתימה פיזית.
בסופו של דבר, נראה שזהו יצר אנושי לתבוע בעלות ולהכריז קבל עם ועדה על יצירה שמתגאים בה, וזה לא משנה באיזה אופן זה נעשה, אם בחתימה בחזית, מאחור, או באמצעים אחרים.
בעיניי החכמה שהיצירה תחתום ע לעצמה, אם מזהים את האמן ללא חתימה, זו המחמאה הכי מדויקת לאמן- שהיצירה עצמה היא החתימה שלו..
ושהשפה שלו מספיק מדויקת\מוכרת בזכות עצמה..