הוא היה הראשון לזכות בפרס שיף לאמנות פיגורטיבית וחש שהגיע מהר מאוד לפיסגה של מה שהביצה הישראלית יכולה להציע, ולכן עבר לחיות ולעבוד בברלין, אבל אמנון דוד ער הוא הכי רחוק ממה שאתם אולי חושבים על סצנת האמנות בברלין – הוא עובד בלהיות צייר. נקודה. רמת המחוייבות שלו מעוררת השתאות. בשנים האחרונות הוא מנסה יותר ויותר להגיד לנו משהו על עצמנו ועל החברה שבה אנו חיים.
המוות והחיים עצמם
שלומית: יש תחושה שהעלית הילוך בזמן האחרון.
אמנון: זה בכמה שנים האחרונות. לגמרי. אני מאמין שדברים הם תולדה של תהליך. אני כל הזמן עסוק בלחפש דרכי ביטוי חדשות, כלומר להמציא את עצמי מחדש, או יותר נכון להמציא את העבודה שלי מחדש. כמה שיותר מהנפש בתוך מה שאני עושה. אחד הדברים המרכזיים שקרו בשנים האחרונות הוא שהאמנות שלי הפסיקה להיות רק אינטרוספקטיבית והיא הופכת להיות יותר ויותר חברתית, אולי אפילו פוליטית. פוליטית במובן של המיקום של הפרט בעולם היום: במערכות הכלכליות, באיך שהעולם בנוי, בהתייחסות אלינו כאל המוצר ושהכל מתכלה ונועד להתכלות - איפה זה משאיר אותנו שגם אנחנו בסופו של דבר מתכלים. בעבר האמונה והדת לכאורה העניקו תוכן, והאלטרנטיבה שעולה היום, דת הצריכה, היא אלטרנטיבה איומה.
שלומית: איך אתה רואה את השינויים בעבודה שלך בפרספקטיבה של זמן?
אמנון: השתנו כמה דברים: התפיסה הצבעונית שלי השתנתה, הניסיון מקנה לי יותר יכולת וגם אני עובד יותר גדול. בעיקר מה שהשתנה זה הנושאים שהם יותר קיומיים. התחלתי סידרה גדולה של חמש עבודות ששתיים מהן מוצגות עכשיו בתערוכה של פרס שיף במוזיאון תל אביב, שלוש עוד לא ציירתי. כל אחד מהציורים יהיה בנושא של תקופה אחרת בחיים. המטרה היא לייצר חלל של כל העבודות האלה שמייצגות פרקים בחיים, מתוך ההשקפה שלי ואיך שאני תופס אותם בחיים המודרנים. עד עכשיו עשיתי את 'החיים עצמם', שזה הגיל שלי, ואת 'המוות'. 'המוות' זה הציור הכי ממושך שעשיתי עד היום. עבדתי עליו שנה ותשעה חודשים. בניתי בסטודיו חדר בית חולים: קניתי מיטת בית חולים ואינפוזיה, ובניתי קומפוזיציה. המטרה של הציור היא לדבר על המוות בימינו. בניגוד להרבה ציורים בנושא הזה בהיסטוריה של האמנות שיש בהם את האמונה שיש חיים אחרי המוות, אני חושב שהציור הזה לא מותיר ספק לגבי העמדה שלי בנושא.
שלומית: לא, אין בו רומנטיקה. יש בו הרבה ניכור.
אמנון: כן... כן. המטרה שלי היתה להשאיר את הצופה עם הסתימות של התחושה שלנו בפני המוות ותחושת החידה והחרדה שאנחנו נשארים איתה.
שלומית: ובנאליות גם.
אמנון: ובנאליות. נכון.
שלומית: והשלד?
אמנוון: האיש ששוכב על המיטה לא מסתכל עלינו. הוא בתפקיד של הגופה הקרה. השלד הוא למעשה זה שמסתכל עלינו. המוות. הוא נמצא בקדמת הציור, הוא הכי קרוב אל הצופה, בעוד שכל השאר הולך ומתכנס לעומק.
שלומית: אתה מגדיר עצמך אתאיסט, אבל דווקא השלד מהווה רפרנס לציורים מתולדות האמנות בהם השלד מסמל את מלאך המוות.
אמנון: בוודאי. אני משתמש בסמלים ששימשו בתפקיד מסויים בהיסטוריה האנושית ומשחק איתם בהפוך על הפוך. גם בציור של ה'ממנטו מורי', בו אני מצייר בקבוק וודקה בצורת גולגולת, במקור הציורים האלה היו עם גולגולת ואני עושה על זה טוויסט ומראה איך זה היום.
שלומית: וגם את אוהב לשחק עם שקיפויות.
אמנון: אני אוהב לשחק עם טקסטורות בכלל, לא רק שקיפויות. אחד הדברים שצבעי שמן יודעים לתת שאף מדיום אחר לא יודע זה להעתיק טקסטורות של חומרים ולהביע חומריות של משהו אחר בצורה מאוד משכנעת. צילום לא עושה את זה, פוטושופ לא עושה את זה. שום דבר שאני מכיר לא יכול לעשות את זה. כשמדובר על ריאליזם, ציור בצבעי שמן יכול לעשות את זה ולהעניק לצופה איזשהי תחושה, גם חומרית, כאילו שהוא יכול לגעת בזה. אני פשוט מת על זה! אני פשוט נהנה מהדברים האלה, זה מעניין אותי. החידה של איך לבצע את זה – מה עושה זכוכית זכוכית, מה עושה מים מים, קטיפה וכו'. זה משהו שהוא יותר טכני, אלה אבני היסוד של הביצוע של הציור. זה התכל'ס, העבודה עצמה.
שלומית: פה המורים שלך הם בעיקר המאסטרים.
אמנון: כן, ברור. היו שני ציירים שאני חושב שהם באמת היו גדולים בזה – וורמיר ורמברנדט. הם שני הציירים שהשתמשו באופן הנחת הצבע כדי לבטא את החומריות של מה שמולם והאופן בו האור נופל על העצמים הללו.
שלומית: בראיונות קודמים סיפרת שאתה מאוד אוהב את ולאסקז.
אמנון: ולאסקז הוא פשוט גדול הציירים שחיו אי פעם. אצלו זה קצת אחרת כי הוא צייר בעיקר בני אדם.
שלומית: הוא גם יותר פתוח, ההנחות שלו הן מאוד פתוחות בעיניי.
אמנון: הן גם מאוד מינימליות. הוא כאילו עושה את המינימום. מישהו הגדיר את זה מאוד יפה – He’s the coolest painter. הוא נורא אנושי ויש לו כושר ניתוח פסיכולוגי מטורף, אבל מצד שני הוא גם טיפה מסוייג. הוא לא דוחף את האינטרפטציה שלו אלא מעביר אותה דרך, קצת כמו דוסטוייבסקי. אתה לא יודע באופן ודאי מה הדעה שלו. אבל יש גם הרבה מאוד ציירים מהמאה ה-20 שאני מעריץ.
שלומית: מי למשל?
אמנון: לדוגמא אגון שילה, ממונק, פיקאסו, סוטין. מהעכשוויים יש צייר ריאליסטי שאני מעריץ – אנטוניו לופז גרסיה, שהוא היום בשנות השמונים לחייו. אבל יש עוד: יש ציירת בריטית שאני אוהב מאוד – סיליה פול. היא מדהימה! אני חושב שהיא אחת האמנים הכי גדולים שחיים היום. זה לא עניין של סגנון אלא של הערך הרוחני שיש ביצירות.
כמה כח נשאר אחרי שמציירים שמונה שעות ביום?!
שלומית: איך בכלל ניגשים לכזה פרוייקט? אתה ידעת שזה יקח שנה ותשעה חודשים?
אמנון: מה פתאום? ידעתי שזה יקח זמן אבל לא כל כך הרבה. השאלה האמיתית היא לא כל כך איך אתה ניגש, כי בהתחלה כולך רעש וצלצולים וכולך מלא עזוז. השאלה איך מתמידים. בייחוד בחלקים לקראת הסוף, שהם שגזלו את מרבית הזמן, שהם חלקים תומכים במהותם. זה רצף של החלטות שרירותיות שתומכות בנושא. זה יכול לקחת חודשים.
שלומית: הידיעה הזו, שהציור הוא עתיר עבודה, גורמת לך כצופה לנסות להבין את כל הבחירות של האמן. זו העבודה שלך כצופה, כי אתה יודע ששום דבר לא מקרי.
אמנון: נכון. נכון מאוד. שום דבר לא מקרי. מצד שני אני לא מתחיל לצייר בידיעה איך הציור ייראה כשהוא גמור. זה חד משמעית נכון שלכל דבר בציור יש תפקיד, אם זה התיק הפתוח או בקבוק המים או הבקבוק של ה-7UP. כאן למשל בחרתי בו כי רציתי את הירוק. גם הקרוקס לא היו בצבע הזה אז צבעתי אותן כי רציתי את הורוד. רציתי דברים שהם לא יפים. אלה הדברים שמקיפים אותנו רוב הזמן – שקיות ניילון, אריזות, תיק לא יפה. אלה דברים שכאילו מנסים להיראות בסדר אבל הם בעצם חיקוי של משהו מפעם או שנגזר עליהם להתכלות מהר מאוד. הכל פלסטיק, בייצור המוני.
שלומית: זה משהו שמעניין אותך?
אמנון: הרבה פעמים אני אוהב לצייר דברים בייצור המוני, ודווקא הציור שלי, העובדה שאני שם את הפוקוס על פרט אחד עושה אותו מיוחד, גורם לשאול שאלות – למה זה בעצם ככה? למה זה הצבע? מה האינטרס של היצרן? זה גם מחזיר אותו להיות אינדיבידואל, יחיד, בניגוד להמון שממנו הוא נלקח.
שני קצוות הקשת
שלומית: הופתעתי לגלות שהיית מאייר מקצועי.
אמנון: כן, התחלתי בגיל 17 כמאייר. היתה לי משרה קבועה מגיל מאוד צעיר. זו היתה פרנסה, אבל עשיתי את זה אחרי שעות הציור, בערב. אפשר לאמר שהייתי קריקטוריסט פוליטי, זה יותר מדוייק. זו גם היתה דרך ביטוי פוליטית עבורי בשנים ההן. אהבתי את זה וזה עזר לי לקיים את הציור.
שלומית: היום אתה מתפרנס מציור והוראה?
אמנון: כן. העבודה שלי היא הציור. כשאני מלמד זה רק בערב. להתפרנס מציור זו זכות.
אני חושב שיש שני דברים בעולם שהם הכי חשובים בחיים (אחרי הבריאות שהיא כמובן תנאי בסיסי): אחד זה אהבה והשני זה עבודה. אלה שני הדברים שמגדירים אותך – מה שאתה עושה בחיים ועם מי שאתה עושה בחיים. זה לא מובן מאליו לעשות את מה שאתה אוהב בחיים, אם כי אני חושב שהדימוי של זה הוא קצת יותר מידי רומנטי. אני קם בבוקר, למרות שאני לא אוהב לקום, ואני הולך לסטודיו, אני הולך לעבודה. ואם יש משהו שאופייני לעבודה שאתה אוהב הוא שאתה יותר מחוייב. אני למשל כמעט שלא עושה הפסקות, אני לא מחפש איך לעבוד פחות, אלא איך לעבוד יותר. אני לא יוצא להפסקת קפה ומפטפט. להיפך. אני עושה הפסקה כי חייבים. הריכוז שציור תובע הוא מטורף!
תל אביב-ברלין
שלומית: סיפרת לי שבחרת לעבור לברלין כי הרגשת שהגעת לשיא שיש לישראל להציע.
אמנון: כן, ישראל היא מקום קטן. זה מקום מדהים, שלא יהיו אי הבנות. אני חושב שישראל זה נס. לכן אני כל כך כואב את השחיטה הלא כשרה שעושים למדינה ולמוסדות הדמוקרטים והתרבות. זו בכייה לדורות כי אני באמת לא רואה פתרון אחר לעם היהודי מלבד המדינה היהודית. זה הדבר היחיד שיש לנו והיא הוקמה על ידי חלוצים סוציאליסטים חילונים שהבינו שיש בעיה מהותית בגלל האנטישמיות. כשהיא הוקמה היא היתה רעיון אוטופי מדהים. היו כאן אנשים עם חזון מטורף, שעשו המון טעויות, אין ספק, אבל הם עשו המון! באמצעים אפסיים. במהלך ה-40 שנה האחרונות הפכנו מהמובילים למדינה עם החינוך הכי גרוע ב-OECD, מעם סגולה לעם הארץ. אני חושב שהפוטנציאל פה הוא עצום. יש כל כך הרבה כישרונות בארץ. זה כולל גם את האנשים שאני מציג איתם עכשיו (בתערוכת עשור לפרס שיף) – איפה תמצאי כזאת חבורה? אולי באמריקה או בספרד, אבל אלה מדינות עם עשרות מיליוני אנשים. אנחנו גם לא מקבלים כלום – מירי רגב אומרת שתסגור את התקציבים אבל אני לא קיבלתי אף פעם שום דבר מהמדינה, וזה גם לא נורא בעיניי. לא צריך טובות. יש כאן בעיה מאוד קשה שאנחנו מזלזלים בתרבות שלנו.
שלומית: בחשבון האינסטגרם שלך כתוב: artist, Israeli based in Berlin. זה יוצא דופן בעיניי. עבור הרבה מהאמנים שיצאו מישראל זוהי דרך לא להיות מזוהים עם ישראל. אתה לא מרגיש שזה מפריע לך באיזושהי צורה?
אמנון: זה לא רלוונטי אם זה מפריע לי. זו הזהות שלי.
שלומית: ואיך אתה חש בברלין?
אמנון: בברלין אני עוף מוזר – הסצנה מאוד קונספטואלית מודרניסטית ואני אחד הציירים הפיגורטיבים-ראליסטיים היחידים שם אני חושב. ברלין היא לא קלה כי יש בה המון גלריות ועוד הרבה הרבה יותר אמנים. בגלל שהיא עיר עם עלות מחייה זולה יחסית היא מושכת אליה הרבה מאוד צעירים ואחרים שמתחרים על חשיפה.
שלומית: ספר על תערוכות
אמנון: כעת יש את התערוכה של פרס שיף, ממנה העבודות יטוסו לגרמניה לתערוכה בעיירה בשם וורמס. היו כמה שנים של שקט שבהן בניתי את גוף העבודות, למדתי את השפה וכו', ובשנים האחרונות אני כל הזמן מציג. אני רוצה להציג כמה שיותר. אחד התפקידים של אמן בעיניי הוא לא רק לעשות את מה שהוא עושה אלא גם לחשוף אותו ולהביא אותו לאנשים. אחת התובנות שחילחלו בי בשנים האחרונות היא שצריך שאנשים יראו כי זה חלק מהתהליך. המטרה היא שהדברים כן יאירו משהו בנפש של אדם זר.
אמנות לא באמת יכולה לשנות את העולם, אבל בכל זאת יש בה כח. הרגעים היפים באמת הם אלה שבהם אתה נפגש ביצירה ומזהה בה משהו מעצמך, משהו שלא יכולת לנסח אותו או להצביע עליו במדוייק קודם והיצירה הזו עושה זאת בשבילך. כאילו היוצר נכנס לך לראש. אני חושב שזה השינוי האמיתי שאמנות יכולה לעשות – להצביע על הדברים ולתמצת אותם עבור הצופה.
אם אתם רוצים לקרוא עוד על התערוכה המציינת עשור לפרס שיף במוזיאון תל אביב ועל הציורים אותם אמנון מציג בתערוכה, אתם מוזמנים לקרוא עליהם כאן.
אהבתם את הראיון עם אמנון? סמנו לב אוהב
הראיון העלה בכם משהו? אשמח לקרוא בתגובות
Comments