בלב מנהטן, בסמוך לגן הפסלים המרהיב, נולד מוסד תרבותי שיהפוך לאחד מהמרכזים החשובים ביותר לאמנות מודרנית בעולם: המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA). סיפורו של המוזיאון הוא למעשה סיפורן של נשים חזקות, חושבות ורדיקליות שהעזו לאתגר את תפיסות האמנות המסורתיות של ראשית המאה העשרים.
בצל המשבר הכלכלי הגדול של 1929, שטלטל את כלכלת ארצות הברית עד יסודותיה, צמחה יוזמה תרבותית מהפכנית שעתידה הייתה לשנות את עולם האמנות לתמיד. המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) נולד מרחמיה של תקופה קשה, כמעט כהתרסה נגד המציאות הכלכלית הקודרת.
מדהים לגלות שהאימהות של המוזיאון הזה היו שלוש נשים בעלות חזון ואמונה. איך זה קורה דווקא בניו יורק של שנות ה-20 של המאה הקודמת? ובכן, התשובה הפשוטה היא שאמנות מודרנית נחשבה לשולית מאוד בתפיסה החברתית. האמנות המכובדת באמת היתה זו של הרנסנס, הבארוק והמאה ה-18, ואלה הוצגו אחר כבוד במוזיאון המטרופוליטן, שבין שורותיו לא נמצאה כמעט אישה אחת. דווקא היות האוונגארד שולי ולא נחשק איפשרו לנשים להוביל. אגב, באותה תקופה גם הוקם מוזיאון הוויטני לאמנות אמריקאית על ידי גרטרוד וויטני, וגם במקרה זה התחום נחשב מספיק לא חשוב על מנת להפקיד אותו בידיהן של נשים.
אבי אלדריץ', בת לאחת ממשפחות העילית מניו יורק, הייתה יותר מסתם אספנית אמנות. היא קיבלה חינוך מעולה שאפשר לה להרחיב את אופקיה באירופה ולפתח ראייה אמנותית רחבה. בגיל 27, לאחר נישואיה לג'ון ד. רוקפלר הצעיר, החלה לגבש חזון של מרחב תרבותי חדשני, והחלה לרכוש ולקשט את חדריה ביצירות עכשוויות. בעלה, שסלד מאמנות מודרנית לא הקצה לכך כספים ועל כן כל הרכישות התבצעו מתוך הקצבה השנתית שלה.
המשבר הכלכלי של 1929, שמחק הון עתק ושבר משפחות שלמות, לא הרתיע אותה. להפך - הוא הגביר את החלטתה להקים מוסד תרבותי שיהווה מגדלור של תקווה. כמובן שלא הזיקה העובדה שהם נחשבו מהאנשים העשירים בעולם באותו זמן ורשת הקשרים הענפה שהיתה לה איפשרה לה לגייס את תמיכתם של שועי ניו יורק.
מארי קווין סאליבן הייתה אישה משכילה ובעלת חזון, ושימשה למעשה כזרוע הרוחנית והמעשית מאחורי הקמת המוזיאון. בוגרת סמית', היא הייתה אוצרת אמנות מחוננת וכלכלנית מעולה, שהבינה את הפוטנציאל העסקי והתרבותי של האמנות המודרנית עוד בראשית שנות העשרים.
כיועצת האמנותית של אבי אלדריץ' רוקפלר ולילי פ. בליס, סאליבן מילאה תפקיד מכריע בגיבוש האסטרטגיה של המוזיאון. היא הייתה זו שסייעה לגייס תרומות, לבנות את האוסף הראשוני ולגבש את התפיסה המוזיאלית החדשנית. במהלך שנות הקמת המוזיאון, היא פיתחה מודל מימון חדשני שאיפשר לשמר את המוסד התרבותי גם בתקופת המשבר הכלכלי. היא יצרה רשת קשרים ייחודית בין עולם העסקים לעולם האמנות, תוך הבנה עמוקה שתרבות היא למעשה השקעה חברתית ארוכת טווח. (הלוואי שבישראל של 2024 יבינו זאת קברניטי המדינה)
סאליבן הייתה גם אחת הנשים הראשונות שהבינו את החשיבות של נגישות האמנות להמונים. היא יזמה תכניות חינוכיות ותערוכות שאפשרו לקהל הרחב להתוודע לאמנות המודרנית, בתקופה שבה אמנות נתפסה כנחלתה הבלעדית של האליטות.
לילי פ. בליס, היתה בת למשפחת סוחרים שהתברגה לשירות במוסדות המדינה ועל כן התאפשרה לה חשיפה רחבה ליוצרים מתחומים שונים. אהבתה הראשונה היתה דווקא למוסיקה, והיא תמכה במוסיקאים ונגנים צעירים ואף תרמה לקרן ג'וליארד, שייסדה מאוחר יותר את בית הספר הנודע לאמנויות בניו יורק. בהמשך החלה להתעניין באמנות דרך חברות עם הצייר ארתור דייויס והיא החלה לרכוש יצירות, בעיקר אימפרסיוניסטיות ומודרניות. ב-1913 היתה ממקימי יריד הארמורי Armory שמטרתו היתה להציג לכמה ימים חטופים את האמנות העכשווית מאירופה ורחבי אמריקה בניו יורק ומתקיים כל שנה עד היום.
בליס, שלא נישאה מעולם, התגוררה כל חייה עם הוריה ונאלצה להתאים עצמה לדרך חייהם ותפיסותיהם הנוקשות. האמנות היתה כנראה התחום היחיד בו יכלה באמת ללכת אחר צו ליבה והיוותה עבורה מפלט. למעשה, גם כשהיתה בת 60 לא יכלה בליס ליהנות מאוסף האמנות שלה בביתה בגלל שהיצירות לא היו לטעמה של אמה. היא הסכימה רק לתלות יצירות של סזאן, ואלה מילאו את קירות הבית. רק אחרי מותה של אמה בנתה לעצמה בליס טריפלקס מפואר בו הציגה את האוסף שלה, אבל היא נהנתה ממנו רק 3 שנים לפני שנפטרה מסרטן.
בליס הכירה דרך מכרים משותפים את רוקפלר וסאליבן והשלוש ביקשו לערוך תצוגות מתחלפות של אמנות המאה ה-19 והאמנות החדשה והעכשווית מתוך האוספים שלהן אבל לא רק. הסירוב של המטרופוליטן להציג תערוכות אלה היווה קטליזטור להקמת מוזיאון שיוקדש כולו לאמנות מודרנית.
הקמת המוזיאון דרשה כמובן גיוס תרומות וכן חברי ועד מנהל, בנוסף ליזמיות והתהליך ארך כ-3 שנים. לתפקיד מנהל המוזיאון והאוצר הראשי נשכר אלפרד באר, עליו ארחיב בהמשך. התערוכה הראשונה שהוצגה במוזיאון, שפתח את שעריו ב-1929, רגע לפני המשבר הכלכלי הגדול ביותר בהיסטוריה האמריקאית, היתה של ארבעה מאבות המודרניסטים: פול סזאן, וינסנט ון גוך, פול גוגן וז'ורז' סרה. זו היתה הצלחה כבירה והתערוכה משכה רבבות צופים, עובדה שכמובן עודדה והניעה לתערוכות נוספות.
למרבה הצער בליס זכתה לחזות רק בהתחלה ולא במעמד האייקוני שרכש לו המוזיאון ברבות הימים. היא נפטרה ב-1931 ובצוואתה הורישה למוזיאון את אוסף האמנות שלה. לציון 90 שנה להיווסדו של האוסף הזה מוצגת כעת ב-MoMA תערוכה קטנה של 40 עבודות מתוך האוסף שלה.
מה שנראה בעיניים עכשוויות כיצירות מופת שמעמדן מובטח, הרי שבעת רכישתן היה צורך בהרבה מעוף ואומץ לזהות בהן את גדולתן והשקיע בכך כסף. למעשה, בחוגים רבים אמנות זו נחשבה לנלעגת וחסרת ערך או מעמד.
בחכמתה הרבה ציוותה בליס כי בשלב ראשון תשאיל את האוסף למוזיאון ורק אחרי שיוכיחו עמידות פיננסית ויכולת מימון וקיום עצמי ארוך טווח יעבור האוסף לבעלות המוזיאון. שלא כמו רבים שתורמים את אוספי האמנות שלהם למוזיאונים ומתנים זאת בהחזקת כל היצירות לתמיד, הרי שבליס ראתה לנגד עיניה את עולם האמנות העכשווית המתחדש תמיד והרשתה למנהלי המוזיאון למכור יצירות מתוך האוסף שלה על מנת לממן רכישה של יצירות חדשות. זה היה המקרה עם ון גוך – בשנת 1941 התגלגלה לידיו של אלפרד באר ההזדמנות לרכוש עבור המוזיאון את הציור ליל כוכבים Starry Night של וינסנט ון גוך. באר נזכר עד כמה לקראת סוף חייה היתה בליס אובסססיבית לגבי ון גוך וביקשה לרכוש יצירות שלו, והחליט למכור מתוך האוסף שני ציורים של סזאן ואחד של טולוז לוטרק על מנת לממן את הרכישה. למעשה זו לא היתה הפעם הראשונה – ב-1939 נמכר ציור של אדגר דגה על מנת לרכוש את 'העלמות מאביניון' של פיקאסו. בשני המקרים מדובר ביצירות שהן אבני דרך באמנות המודרנית ומהוות מוקד עלייה לרגל בקרב מבקרי המוזיאון.
עצוב מאוד בעיניי שלמרות היותן של רוקפלר, סאליבן ובליס המנוע העוצמתי שמאחורי הקמת המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, לרוב מתייחסים אליהן כנדבניות ותו לא, ואילו את מרכז הבמה תופס אלפרד באר.
באר היה רק בן 27 בעת פתיחת המוזיאון, בן למשפחת יהודים מהגרים שהאמינה בכוחה של השכלה ותרבות שלמד באוניברסיטת הרווארד, שם גיבש את השקפתו האינטלקטואלית והאמנותית. כבר בגיל צעיר הוא גילה עניין עמוק באמנות האוונגרדית האירופית, בעיקר בתנועות כמו הקוביזם, הסוריאליזם והאבסטרקציה.
כאוצר ראשי של המוזיאון לאמנות מודרנית, באר היה אחראי על עיצוב התפיסה האמנותית של המוסד. הוא ראה באמנות המודרנית לא רק תופעה אסתטית, אלא מהפכה תרבותית שנועדה לשבור מוסכמות ולאתגר תפיסות מסורתיות, ובכך חלק ערכים משותפים עם רוקפלר, סאליבן ובליס.
באר היה אחראי על תערוכות פורצות דרך שהציגו לראשונה בארה"ב אמנים כמו פיקאסו, מאטיס ודאלי. הוא גיבש את האסטרטגיה האוצרותית של המוזיאון, תוך שהוא יוצר נרטיב אמנותי שהדגיש את ההתפתחות הליניארית של האמנות המודרנית. הוא היה חלוץ בהבאת אמנות אירופאית מהפכנית לארצות הברית וטיפוח הקהלים שרחשו לה כבוד.
הוא גיבש את מה שמכונה היום הדיאגרמה של באר: תרשים, שנוצר בשנת 1936, והוא למעשה דיאגרמה ייחודית המתארת את מסלול ההתפתחות של האמנות המודרנית כמעין "עץ אבולוציוני" של סגנונות אמנותיים. הוא החל בתנועות כמו האימפרסיוניזם והפוסט-אימפרסיוניזם, והתפצל לענפים שונים כמו קוביזם, פוטוריזם, סוריאליזם ודאדאיזם. באר ראה באמנות תהליך דינמי והיסטורי, והתרשים שלו שיקף תפיסה זו. הוא הציג את האמנות כמערכת מתפתחת עם יחסי גומלין מורכבים בין זרמים וסגנונות שונים.
הוא נתפס כיום כדמות ששיקפה את מגבלות המבט האירופוצנטרי ועורר ביקורת מכיוונים שונים:
האמנים והתיאורטיקנים של שנות השישים והשבעים, בעיקר אמנים מהגל הפוסט-מודרני, ערערו באופן שיטתי על התפיסה הליניארית. הם הראו כי ההתפתחות האמנותית אינה קווית אלא מרושתת, דינמית ומרובת השפעות.
קבוצות אמנים כמו "הפנתרים השחורים" הדגישו את ההדרה של אמנים משוליים - אמנים אפרו-אמריקאים, לטינו-אמריקאים ואמנים מהעולם השלישי - שלא נכללו בתרשים המקורי של באר.
אמניות פמיניסטיות כג'ודי שיקאגו הראו כיצד התרשים מחק למעשה יצירה של נשים אמניות, ויצרו אלטרנטיבות מרושתות ורב-ממדיות להבנת ההיסטוריה האמנותית.
תיאורטיקנים כמו הל פוסטר וג'רמיין גריר טענו כי התרשים של באר משקף למעשה הגמוניה מערבית קולוניאלית, המציגה את האמנות המערבית כפסגת ההתפתחות האנושית.
האמנים הראו שבמקום קו ישר, ההתפתחות האמנותית היא מעין רשת מורכבת של השפעות, חיבורים, שברים והשראות הדדיות, החוצות גבולות גיאוגרפיים, תרבותיים ומגדריים.
בשנת 2012 הוצגה במוזיאון לאמנות עכשווית שנקראה 'המצאת המופשט' ובמסגרתה הציעו האוצרים דיאגרמה מסוג אחר שמציגה את הקשרים הידועים בין אמנים.
למרות הביקורת העכשווית, תרומתו של באר להבניית השיח האמנותי האמריקאי הייתה מכוננת. הוא היה יותר מאוצר - היה זה אינטלקטואל שעיצב תפיסה תרבותית שלמה של מהי אמנות מודרנית.
מרתק בעיניי כי אף על פי שמדובר היה בתקופה גברית מובהקת, היו אלה נשים שלקחו על עצמן את המשימה להנכיח אמנות מודרנית. הן עשו זאת מתוך אמונה עמוקה ביכולתה של אמנות לשנות תודעה, לאתגר נורמות חברתיות ולפרוץ גבולות מחשבתיים.
התערוכה של אוסף בליס מדגימה זאת היטב: היא מציגה יצירות שבזמנן נחשבו רדיקליות ומאתגרות, וכיום הן נתפסות כקלאסיקות של האמנות המודרנית. כל יצירה וכל אמן מייצגים נקודת מבט ייחודית, סיפור אישי של יצירה, מאבק ושבירת מוסכמות.
מוזיאון MoMA הפך במהרה למוקד תרבותי חשוב, המשקף את רוח התקופה והשינויים העמוקים שעברה האמנות בראשית המאה העשרים. זהו סיפור של חזון, עקשנות ואמונה ביכולתה של אמנות לשנות עולם.
התערוכה Lillie P. Bliss and the Birth of the Modern מוצגת במוזיאון ה-MoMA עד ה- 29.3.2025.
אם חידשתי לכם או סיקרנתי אתכם בכתבה השאירו תגובה סמנו לב אדום.
コメント