5 שנים ל-SO-ART

השבוע לפני חמש שנים פתחתי את הבלוג שלי, SO-ART.

ב-19.3.2018 פרסמתי את הפוסט הראשון שלי – מי מפחד מאמנות עכשווית? – וכך התחיל המסע שלי, שלא הפסיק לאתגר אותי, שהכיר לי אנשים נפלאים ושהביא אותי למקומות שלא דמיינתי.

אמנם זו היתה ההתחלה, אבל כדי הבין אותה צריך להכיר את הסיפור שלי.

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד קינאתי בילדים שיודעים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. הייתי ילדה די חננה שהצליחה בהכל, ודווקא זה מה שהקשה עליי לבחור. כשהגיעה העת ללמוד באוניברסיטה בחרתי בלימודי תקשורת (כי זה עניין אותי) וכלכלה (כי זה פרקטי ואי אפשר לטעות עם זה). התמזל מזלי ועוד לפני שסיימתי את לימודיי השתלבתי בעבודה בקרן השקעות קטנה. לאט לאט התקדמתי, למדתי והשתלמתי, עשיתי MBA והייתי לאחראית תחום האנליזה ועוד מספר תחומים נוספים. היתה לי את הפריבילגיה לעבוד עם האנשים הכי טובים שיש, וזו אולי הסיבה שנשארתי שם 15 שנים (למי שמכיר את שוק ההון, זה מספר חריג מאוד).

לאורך השנים התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים מקסימים, אבל היה לי חסר משהו. למרות העניין שהיה לי בעבודה בקרן, הרגשתי שזה לא זה, שהשיגרה סוחפת אותי אבל זה לא מה שאני רוצה לעשות במשך שלושים השנים הבאות. בינואר 2017 הודעתי שאני מתחילה לחפש את הדבר שארגיש אותו בקישקע ויגרום לעיניים שלי לזרוח. בתהליך אימון אישי הגעתי די מהר לתובנה שאמנות היא הדבר שמפעיל אותי בצורה המיטבית. מילדותי ציירתי ומאוחר יותר עסקתי גם בניפוח זכוכית, אבל לא חשתי שאני אמנית בליבי. האהבה שלי להיסטוריה וסיפורים הביאה אותי ללימודי תולדות האמנות באוניברסיטה. בשיעורים הללו נפתחו לי העיניים אבל עדיין לא הבנתי מה אפשר לעשות עם זה בעולם האמיתי. אמי האיצה בי לחפש דרך להשתמש בניסיון שכבר צברתי בשוק ההון ותחום ההשקעות וליישמו בעולם האמנות. השתתפות באחד הכנסים קירבה אותי לתשובה – כשהציגו את אחת הדוברות ציינו שהיא למדה Art Business. באותו רגע נפל האסימון אצלי בקול צלצול רם. הרעיון לחבר את הרקע העסקי שלי עם התשוקה שלי לאמנות הרגיש לי כל כך נכון. לא ידעתי שלמה שאני מחפשת יש שם ואפילו תואר. אין לי מושג על מה דיברה אותה מרצה כיוון שהייתי עסוקה בלחפש היכן ניתן ללמוד את התחום הזה והאם הוא באמת בשבילי. כל מה שקראתי על כך אמר לי "כן!", בעיה אחת – הלימודים הם בחו"ל.

בהתחלה חשבתי לקחת את קורסי האונליין, אבל רוני, האיש שלי, אמר לי 'אל תתפשרי. עופי על זה!'. אתם בטח יודעים כמה זה לא מובן מאליו, ועל כך תודתי ואהבתי נתונות לו לעד. מאותו רגע החל מסע קדחתני שמטרתו היתה להתקבל ללימודי התואר השני Art Business ב-Sotheby’s Institute of Art בלונדון: השלמת קורסי מבוא, הגשת עבודות וצליחת מבחן מחמיר בשפה האנגלית. במקביל הגשנו בקשות לויזה, שריינתי מקום לילדים בגן ובבית הספר ואף נתתי מקדמה לשכירת בית, הכל מתוך מחשבה שאני אעבור לגור עם הילדים בלונדון ורוני יהיה על הקו עם תל אביב. כיוון שאלו היו הימים הראשונים של הברקזיט, הויזות התקבלו באיחור רב – שנת הלימודים כבר החלה, המקום של הגדולה בבית הספר נתפס וגם הבית כבר הושכר למשפחה אחרת. הבנו שצריך לעשות חישוב מסלול מחדש והוחלט שרוני ישאר עם הילדים בתל אביב עם רשת קרובה ותומכת של עזרה ואני זו שאחיה על הקו תל אביב-לונדון.

בסוף ספטמבר 2017 נחתתי בלונדון, בלי אפילו דירה (מזל שחברתי הטובה איריס אירחה אותי אצלה), ועם הרבה פרפרים בבטן, התחלתי ללמוד בכיתה בינלאומית עם סטודנטים מסין, רוסיה, ארה"ב, צרפת, איטליה, בריטניה ועוד, רובם היו צעירים ממני משמעותית, לחלקם לא היה ניסיון תעסוקתי בכלל, אבל למדתי מהם הרבה. הלימודים עצמם היו מקיפים מאוד, למעשה עסקנו בכל מה שקורה עם היצירה מהרגע שהיא יוצאת מהסטודיו של האמן – גורמים פעילים בשוק האמנות, סוגיות משפטיות, מימון מוסדות תרבות, אותנטיקציה וניהול אוספים, כתיבה על אמנות ואוצרות (תחום שאמי המליצה עליו כבר בתחילת הדרך), כולל מפגשים עם דמויות מרכזיות בשדה, ביקורים בירידי אמנות ובביאנלה בונציה ועוד. זו היתה תקופה בה אכלתי-שתיתי-חלמתי אמנות ומאמרים בתחום בלונדון והייתי חוזרת לארץ לסופי שבוע ארוכים לכביסות, בישולים, הסעות וזמן איכות עם המשפחה.

בתוך כל זה, התחלתי לכתוב על התערוכות שראיתי (וראיתי הרבה) בפייסבוק. יום אחד מכרה אמרה לי שאני חייבת לפתוח בלוג. אני מתביישת להגיד שלא ממש ידעתי מה זה בלוג, אבל שינסתי מותניים והתחלתי ללמוד את התחום. הבנתי שזה רעיון לא רע להנכיח את השם שלי במרחב האינטרנטי בהקשר אמנות, להבדיל מהשקעות. החלטתי שלמרות שאני קצת מאותגרת טכנולוגית, אני אעשה את זה לבד וכך היה – הקמתי את האתר ובתוכו את הבלוג והתחלתי לכתוב.

האג'נדה שלי מן ההתחלה היתה לכתוב על אמנות בגובה העיניים – באופן מקרב ולא מתנשא, כזה שמעורר עניין ורגש ויכול לגעת גם במי שאין לו ידע קודם בתחום האמנות, אבל יש לו סקרנות ולב פתוח, כי אני מאמינה שהאמנות היא בשביל כולם.

בשלב הראשון הקוראים היו בעיקר המעגל הקרוב, אבל לאט לאט זה התרחב והגיע לשוחרי אמנות מכל הסוגים והמינים, בארץ וגם בחו"ל. הרוב הגיעו מהפה לאוזן, דרך הרשתות החברתיות וגם דרך מנועי החיפוש, שהעריכו את ההתמדה שלי ואת איכות התוכן. מי שנרשם לאתר החל לקבל ממני באופן קבוע את הניוזלטר, בו ניתן למצוא גם את כתבות הבלוג וגם המלצות על אירועים ותערוכות כמו גם תכנים נוספים. כיום אלפי אנשים מקבלים באופן קבוע את הניוזלטר ושולחים לי הודעות מחממות לב כמו "אני מחכה למייל שלך כל שבוע" ו"זה הניוזלטר היחיד שאני באמת פותחת וקוראת".

הבלוג הביא אותי לפגוש אנשים לא רק וירטואלית אלא גם בחיים האמיתיים, והכל קרה מתוך בקשות שקיבלתי מקוראים נאמנים שאיתגרו אותי לפתוח סיורי אמנות או לתת הרצאות ושירותים אחרים. היום סדרות הגראנד-טור שלי מאפשרות לי להפגיש על בסיס קבוע את הקבוצות עם תערוכות ואמנים, ואני לא יכולה לתאר את הסיפוק שאני שואבת מחיוכי הפליאה וההתפעמות של המשתתפים.

הבלוג הוא הציר המרכזי שלי והבסיס לשיתופי הפעולה המרתקים והחשובים שיצרתי לאורך השנים עם מגזין פורטפוליו, יריד האמנות צבע טרי, עם בית המכירות תירוש, מגזין גלובס ובראש וראשונה עם שותפתי היקרה לילך שמול. יחד עם לילך אני פועלת לקרב בין עולמות העסקים, העיצוב והאדריכלות לעולם האמנות ולתת לאמנים כלים מעולמות העסקים והשיווק.

לא יכולתי לדמיין לפני חמש שנים שאעשה כל כך הרבה דברים מדהימים, שאצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים ולתת להם ערך אמיתי. מה שכן, דימיינתי שאני קמה כל בוקר עם תשוקה בלב ועיניים נוצצות לקראת עשייה, ואני שמחה להגיד שזו המציאות היומיומית שלי.

אם נגעתי בכם באיזשהי צורה, אם אתם קוראים ונהנים מהבלוג שלי, המתנה הכי טובה שאתם יכולים לתת לי לכבוד הבלוגולדת (כך קוראים לזה בעולם הבלוגים), היא לצרף אליו עוד שני אנשים, שיירשמו ויקבלו את הניוזלטר שלי באופן קבוע.

תודה רבה לכל מי שאיתי במסע הזה,

סקרנית כבר לראות לאן נגיע בהמשך (יש עוד כמה דברים בקנה שאני עוד לא יכולה לשתף)

שלומית