ביצירתם ובמותם (כמעט) לא נפרדו - קלימט ושילה, מארק ומאקה

נתחיל מהסוף - לכו לראות את האישה בזהב!

אל תגידו ראיתי בפוסטר, ראיתי באינטרנט או בצילום HD. זה לא אותו דבר!

זה הפרק השני בחוויותיי מניו יורק. על שאגאל והמהפיכה במוזיאון היהודי תוכלו לקרוא כאן.

Gustav Klimt (1862–1918) Adele Bloch-Bauer I, 1907 Oil, silver, and gold on canvas Neue Galerie New York. Acquired through the generosity of Ronald S. Lauder, the heirs of the Estates of Ferdinand and Adele Bloch-Bauer, and the Estée Lauder Fund

ועכשיו - בואו נחזור להתחלה.

ה-Neue Galerie בניו יורק הוקמה על ידי שני אנשי עסקים אמריקאים, שלפחות אחד מהם אנחנו מכירים - רון לאודר, בנה של אסתי לאודר והיורש של האימפריה המדהימה שבנתה, שהוא כמובן איש עסקים רציני בזכות עצמו, אספן אמנות נלהב וגם לא נמנע מעיסוק בפוליטיקה (ודאי נתקלתם בשמו במסגרת החקירות הפוליטיות בארצנו הקטנטונת). אבל כל זה כמובן לא משנה. השניים הקימו מוסד שמעלה על נס את התרבות האוסטרית-גרמנית. כל מה שתמצאו כאן מקורו באוסטריה וגרמניה, כולל הריהוט, הנברשות, הסרוויסים וכמובן גם האמנות.

גוסטב קלימט ואגון שילה

השנה מציינים מאה שנה למותם של שני האמנים הבכירים שניפקה לנו אוסטריה במאה ה-20: גוסטב קלימט ואגון שילה. 28 שנים הפרידו ביניהם אבל שניהם מתו ב-1918, בהפרש של כמה חודשים, קורבנות מגיפת השפעת האלימה שפקדה את אירופה באותה השנה.

קלימט זכה להצלחה בגיל צעיר יחסית, בימי השיא של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בהן וינה נחשבה לעיר התרבותית ביותר באירופה וזרמים חדשים של חשיבה מתקדמת פעפעו בה. המוכר בהם הוא זרם הפסיכו-אנליטיקה שהגה זיגמונד פרויד. קלימט היה דמות אקסצנטרית ובוהמיינית (ראו תמונה) אבל צייר פורטרטים מבוקש מאוד בחברה הגבוהה של וינה. הוא היה ידוע לשמצה באיטיות שלו ובקושי לסיים עבודות ולכן אין הרבה מהן יחסית לזמן שהוא פעל.

הפרוייקטים הציבוריים שלו היו שנויים במחלוקת, בלשון המעטה. ציורים שהוזמנו ממנו עבור הרינגשטראסה ב1894, וכן ציורים עבור אוניברסיטת וינה, נדחו ולא הוצגו מעולם כיוון שנטען שהיו פורנוגרפיים ואפלים מידי. ב-1897 קלימט הקים את תנועת ה-Secession יחד עם קבוצה של אמנים שנחשבו רדיקלים בעיני האקדמיה לאמנות של וינה (מזכיר קצת את סלון הדחויים של האימפרסיוניסטים).

העבודה של קלימט פנתה פנימה וביקשה ליצור דימויים פסיכולוגיים, פנטסטיים וסימבוליסטים. הוא היה מהופנט מפאטרנים (דפוסים) עמוסים ומבלבלי עיניים, באמצעותם יצר ציורים חסרי עומק בהם המשטחים נבדלים בדפוסים ביניהם. כניגוד, את תיאור הגוף האנושי הותיר נטורליסטי, עם נטייה לגוונים כחלחלים, לצד אדמומיות, המוסיפים דוק מיסתורין.

Gustav Klimt (1862–1918) The Dancer, 1916–17 (unfinished) Oil on canvas Private Collection

בנויה גאלרי תמצאו מספר ציורים של קלימט, אולם האישה בזהב היא הזוהרת מכולן. זהו דיוקן של אדלה בלוך-באואר, בת למשפחה יהודית בורגנית בוינה שהתערתה באליטת האינטליגנציה של אותה התקופה. היא ובעלה פרדיננד היו אספנים נלהבים של קלימט והזמינו ממנו מספר ציורים. את הפורטרט הזה הוא צייר בין 1903 ל-1907 והוא הדוגמא המרהיבה ביותר לתקופה הזהובה של קלימט. יש הרבה ציורים שצריך לראות באופן בלתי אמצעי כדי להרגיש אותם, אבל המקרה הזה הוא חריג. בגלל האופי של הזהב ששובר את האור באופן שונה מכל נקודת הסתכלות, כאן החוויה היא פשוט מאסט. מומלץ לקרוא גם את הספר "האישה בזהב" של אן-מארי או'קונור שמספר את גלגוליו של הציור, כיצד נחמס על ידי הנאצים, נתבע על ידי צאצאי המשפחה והגיע לכאן בסופו של דבר.

אדלה בלוך-באואר, הייתי חייבת לשים אותה שוב

אם לא יוצא לכם להיות בזמן הקרוב בניו יורק, אני ממליצה לכם לסור למוזיאון תל אביב, בו מוצג באוסף הקבוע דיוקנה של פרדריקה מריה בר מ-1916, בו ניתן לראות את העיסוק של קלימט בדפוסים אינטנסיביים.

גוסטב קלימט (1862-1918), פרדריקה מריה בר, 1916, שמן על בד, מוזיאון תל אביב לאמנות

העומס החזותי הוא חלק מהחוויה שקלימט חיפש. במקרה הזה הגברת ביקשה שיצייר אותה לבושה במעיל הפרווה היוקרתי שלה, אולם בעיני קלימט הביטנה של המעיל היתה הרבה יותר מעניינת והוא ביקש ממנה ללבוש אותו הפוך. הרקע לקוח מציורים על כד קוריאני שידוע שקלימט החזיק בסטודיו שלו, ונותן ביטוי למגמת האוריינטליזם ששלטה באותה תקופה. הקווים המעוגלים של הארט-נובו, שקלימט היה ממנהיגיו, ניכרים גם הם.

Egon Schiele (1890–1918) Self-Portrait with Arm Twisted above Head, 1910 Watercolor and charcoal on paper Private Collection

אגון שילה היה מעריץ של קלימט וביקש את חברתו והדרכתו דווקא הודות לעבודות האירוטיות והאפלות שלו. בתחילת דרכו התרכז שילה בתיאורי נוף פרגמנטריים וחסרי עומק הנדמים לעיתים כשמיכת טלאים. כדרך להתפתחות אמנותית פנה שילה לגוף האנושי ומרגע זה הקדיש לו את כל גוף עבודותיו. הוא הרבה לצייר פורטרטים עצמיים, במיוחד בתקופות בהן לא היה לו כסף לשלם לדוגמנים. הגופים הזוויתיים של שילה בעלי גוון עור חולני ולא אחיד זיעזעו את וינה הנהנתנית. בעוד קלימט צייר את האליטה, שילה צייר את החלכאים והנדכאים בחברה - זונות, אנשי רוח עניים ועוד.

Egon Schiele (1890–1918) Town among Greenery (The Old City III), 1917 Oil on canvas Neue Galerie New York, in memory of Otto and Marguerite Manley, given as a bequest from the Estate of Marguerite Manley

הפורטרט של קארל זקובסק רודף בעוצמתו. זקובסק היה סטודנט עני מרוד וחבר של שילה. הרזון הקיצוני, הידיים הגרומות בעלות המפרקים הנוקשים, העפעפיים האדומים - כל אלה מצביעים על עוניו הקיצוני של זקובסק, שבעיניו מבט מיואש חסר תקווה. השיער המבצבץ מקצה שרוול הז'קט ומפתח הצוואר הגלוי מלמדים כי לא היתה לו אפילו חולצה, עד כדי כך היה עני. מתנוחתו אנו מסיקים כי הוא יושב בכורסא תוך שהוא נשען על יד אחת, באופן המזכיר את ד"ר גושה של ון-גוך, אולם שילה בוחר שלא להראות לנו את הכורסא עצמה.

Egon Schiele (1890–1918) Portrait of the Painter Karl Zakovšek, 1910 Oil, tempera, and charcoal on canvas Private Collection

שילה מפורסם בציורים האירוטיים שלו, בעיקר של נשים צעירות לבושות חלקית. הרישום שלו גרפי ובוטה מאוד, חלק מן העבודות נראות בלתי גמורות. כאלה לא תמצאו כאן הרבה אבל הם חשובים להבנה של האמן.

ב-1912 נעצר שילה בעוון פיתוי קטינה ובאותו מעמד הוחרמו מעל 100 רישומים שהוגדרו אירוטיים. שילה בילה מעל 20 ימים במעצר. במשפט זוכה מאשמת פיתוי קטינה אולם הורשע בהצגת פורנוגרפיה בציבור. החוויה המטלטלת גרמה לשילה לשרוף כ-300 יצירות שלו.

Egon Schiele (1890-1918) Friendship, 1913 Watercolor, gouache, and pencil on paper Private Collection

פרנץ מארק ואוגוסט מאקה

עוד סיפור של חברות בין ציירים, של אמן בוגר המטפח את הצעיר, ניתן למצוא בתערוכה אחרת בנויה גאלרי, המוצגת עד ה21 לינואר 2019.

בין השנים 1909 ל-1914 טיפחו פרנץ מארק ואוגוסט מאקה ידידות אמיצה - הם ביקרו זה את זה, ציירו יחד, החליפו דעות וגם העניקו ציורים אחד לשני. מארק הוא המבוגר והבכיר מביניהם, ממקימי תנועת הפרש הכחול - תור הזהב של האקספרסיוניזם הגרמני. למאקה יד קלה יותר, רישומיו עדינים והוא נתן יותר משקל לנוף האנושי. שניהם נהרגו במלחמת העולם הראשונה: מאקה בתחילת המלחמה ב-1914 בעודו בן 27 בלבד, ומארק ב-1916 במסגרת שירותו כקצין. באופן אישי קשה לי לדמיין ציירים כלוחמים, אבל זו המציאות במלחמות כנראה.

August Macke (1887–1914) Portrait with Apples, 1909 Oil on canvas Städtische Galerie im Lenbachhaus und Kunstbau, Munich

מבין עבודותיו של מאקה חביב עליי במיוחד הפורטרט של אישתו היפה עטויה של לבן, מגיחה מאחורי וילון ובידה צלחת תפוחים. מבטה המתחמק מהצופה כמו צופן סוד. נדמה שיש משהו שהיא יודעת ואנחנו לא. ההיסטוריה מלמדת שלרוב ציורים מסוג זה מסגירים הריון בשלב מוקדם.

מארק היה חובב חיות מושבע והוא יצא לטבע לצייר חיות מסוגים שונים. הציור של הפרש הכחול, שנתן לקבוצה את שמה, לא נכלל בתערוכה אבל מובאת כאן גרסה אחרת לאותו נושא. "הפרה הצהובה" גם היא זכתה לתהילה כשהיא מתנערת בעוצמה. מארק ייחס חשיבות גדולה לצבעים ומבחינתו הכחול דימה יסוד גברי, אינטלקטואלי ושקול בעוד הצהוב ייצג ישות נשית וייצרית.

למרות העושר האקספרסיבי של הצבעים אין בתערוכה יצירות יוצאות דופן ולכן לא מדובר בתערוכת חובה.

אחת העבודות שהכי דיברה אליי היא דווקא מהתקופה המוקדמת של מארק בשם "כלבי רועים סיביריים". במציאות מדובר בכלב אחד, כלבו של מארק, אותו הוא צייר פעמיים. במבט ראשון נדמה כי מדובר בדובי קוטב ורק מבט שני מגלה את הפרטים. במיוחד אהבתי את השימוש בצבעוניות הפאסטלית שאינו מתקתק.

Franz Marc (1880–1916) Siberian Sheepdogs, 1909 Oil on canvas National Gallery of Art, Washington. Gift of Mr. And Mrs. Stephen M. Kellen

אהבתם? אשמח אם תסמנו ❤️ למטה ותשאירו תגובה.

אהבתם עוד יותר? תוכלו לשתף בקלות בפייסבוק בלחיצה על האייקון משמאל.