נתחיל מהסוף - לכו לראות את האישה בזהב!
אל תגידו ראיתי בפוסטר, ראיתי באינטרנט או בצילום HD. זה לא אותו דבר!
זה הפרק השני בחוויותיי מניו יורק. על שאגאל והמהפיכה במוזיאון היהודי תוכלו לקרוא כאן.
ועכשיו - בואו נחזור להתחלה.
ה-Neue Galerie בניו יורק הוקמה על ידי שני אנשי עסקים אמריקאים, שלפחות אחד מהם אנחנו מכירים - רון לאודר, בנה של אסתי לאודר והיורש של האימפריה המדהימה שבנתה, שהוא כמובן איש עסקים רציני בזכות עצמו, אספן אמנות נלהב וגם לא נמנע מעיסוק בפוליטיקה (ודאי נתקלתם בשמו במסגרת החקירות הפוליטיות בארצנו הקטנטונת). אבל כל זה כמובן לא משנה. השניים הקימו מוסד שמעלה על נס את התרבות האוסטרית-גרמנית. כל מה שתמצאו כאן מקורו באוסטריה וגרמניה, כולל הריהוט, הנברשות, הסרוויסים וכמובן גם האמנות.
גוסטב קלימט ואגון שילה
השנה מציינים מאה שנה למותם של שני האמנים הבכירים שניפקה לנו אוסטריה במאה ה-20: גוסטב קלימט ואגון שילה. 28 שנים הפרידו ביניהם אבל שניהם מתו ב-1918, בהפרש של כמה חודשים, קורבנות מגיפת השפעת האלימה שפקדה את אירופה באותה השנה.
קלימט זכה להצלחה בגיל צעיר יחסית, בימי השיא של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בהן וינה נחשבה לעיר התרבותית ביותר באירופה וזרמים חדשים של חשיבה מתקדמת פעפעו בה. המוכר בהם הוא זרם הפסיכו-אנליטיקה שהגה זיגמונד פרויד. קלימט היה דמות אקסצנטרית ובוהמיינית (ראו תמונה) אבל צייר פורטרטים מבוקש מאוד בחברה הגבוהה של וינה. הוא היה ידוע לשמצה באיטיות שלו ובקושי לסיים עבודות ולכן אין הרבה מהן יחסית לזמן שהוא פעל.
הפרוייקטים הציבוריים שלו היו שנויים במחלוקת, בלשון המעטה. ציורים שהוזמנו ממנו עבור הרינגשטראסה ב1894, וכן ציורים עבור אוניברסיטת וינה, נדחו ולא הוצגו מעולם כיוון שנטען שהיו פורנוגרפיים ואפלים מידי. ב-1897 קלימט הקים את תנועת ה-Secession יחד עם קבוצה של אמנים שנחשבו רדיקלים בעיני האקדמיה לאמנות של וינה (מזכיר קצת את סלון הדחויים של האימפרסיוניסטים).
העבודה של קלימט פנתה פנימה וביקשה ליצור דימויים פסיכולוגיים, פנטסטיים וסימבוליסטים. הוא היה מהופנט מפאטרנים (דפוסים) עמוסים ומבלבלי עיניים, באמצעותם יצר ציורים חסרי עומק בהם המשטחים נבדלים בדפוסים ביניהם. כניגוד, את תיאור הגוף האנושי הותיר נטורליסטי, עם נטייה לגוונים כחלחלים, לצד אדמומיות, המוסיפים דוק מיסתורין.
בנויה גאלרי תמצאו מספר ציורים של קלימט, אולם האישה בזהב היא הזוהרת מכולן. זהו דיוקן של אדלה בלוך-באואר, בת למשפחה יהודית בורגנית בוינה שהתערתה באליטת האינטליגנציה של אותה התקופה. היא ובעלה פרדיננד היו אספנים נלהבים של קלימט והזמינו ממנו מספר ציורים. את הפורטרט הזה הוא צייר בין 1903 ל-1907 והוא הדוגמא המרהיבה ביותר לתקופה הזהובה של קלימט. יש הרבה ציורים שצריך לראות באופן בלתי אמצעי כדי להרגיש אותם, אבל המקרה הזה הוא חריג. בגלל האופי של הזהב ששובר את האור באופן שונה מכל נקודת הסתכלות, כאן החוויה היא פשוט מאסט. מומלץ לקרוא גם את הספר "האישה בזהב" של אן-מארי או'קונור שמספר את גלגוליו של הציור, כיצד נחמס על ידי הנאצים, נתבע על ידי צאצאי המשפחה והגיע לכאן בסופו של דבר.
אם לא יוצא לכם להיות בזמן הקרוב בניו יורק, אני ממליצה לכם לסור למוזיאון תל אביב, בו מוצג באוסף הקבוע דיוקנה של פרדריקה מריה בר מ-1916, בו ניתן לראות את העיסוק של קלימט בדפוסים אינטנסיביים.
העומס החזותי הוא חלק מהחוויה שקלימט חיפש. במקרה הזה הגברת ביקשה שיצייר אותה לבושה במעיל הפרווה היוקרתי שלה, אולם בעיני קלימט הביטנה של המעיל היתה הרבה יותר מעניינת והוא ביקש ממנה ללבוש אותו הפוך. הרקע לקוח מציורים על כד קוריאני שידוע שקלימט החזיק בסטודיו שלו, ונותן ביטוי למגמת האוריינטליזם ששלטה באותה תקופה. הקווים המעוגלים של הארט-נובו, שקלימט היה ממנהיגיו, ניכרים גם הם.
אגון שילה היה מעריץ של קלימט וביקש את חברתו והדרכתו דווקא הודות לעבודות האירוטיות והאפלות שלו. בתחילת דרכו התרכז שילה בתיאורי נוף פרגמנטריים וחסרי עומק הנדמים לעיתים כשמיכת טלאים. כדרך להתפתחות אמנותית פנה שילה לגוף האנושי ומרגע זה הקדיש לו את כל גוף עבודותיו. הוא הרבה לצייר פורטרטים עצמיים, במיוחד בתקופות בהן לא היה לו כסף לשלם לדוגמנים. הגופים הזוויתיים של שילה בעלי גוון עור חולני ולא אחיד זיעזעו את וינה הנהנתנית. בעוד קלימט צייר את האליטה, שילה צייר את החלכאים והנדכאים בחברה - זונות, אנשי רוח עניים ועוד.
הפורטרט של קארל זקובסק רודף בעוצמתו. זקובסק היה סטודנט עני מרוד וחבר של שילה. הרזון הקיצוני, הידיים הגרומות בעלות המפרקים הנוקשים, העפעפיים האדומים - כל אלה מצביעים על עוניו הקיצוני של זקובסק, שבעיניו מבט מיואש חסר תקווה. השיער המבצבץ מקצה שרוול הז'קט ומפתח הצוואר הגלוי מלמדים כי לא היתה לו אפילו חולצה, עד כדי כך היה עני. מתנוחתו אנו מסיקים כי הוא יושב בכורסא תוך שהוא נשען על יד אחת, באופן המזכיר את ד"ר גושה של ון-גוך, אולם שילה בוחר שלא להראות לנו את הכורסא עצמה.
שילה מפורסם בציורים האירוטיים שלו, בעיקר של נשים צעירות לבושות חלקית. הרישום שלו גרפי ובוטה מאוד, חלק מן העבודות נראות בלתי גמורות. כאלה לא תמצאו כאן הרבה אבל הם חשובים להבנה של האמן.
ב-1912 נעצר שילה בעוון פיתוי קטינה ובאותו מעמד הוחרמו מעל 100 רישומים שהוגדרו אירוטיים. שילה בילה מעל 20 ימים במעצר. במשפט זוכה מאשמת פיתוי קטינה אולם הורשע בהצגת פורנוגרפיה בציבור. החוויה המטלטלת גרמה לשילה לשרוף כ-300 יצירות שלו.
פרנץ מארק ואוגוסט מאקה
עוד סיפור של חברות בין ציירים, של אמן בוגר המטפח את הצעיר, ניתן למצוא בתערוכה אחרת בנויה גאלרי, המוצגת עד ה21 לינואר 2019.
בין השנים 1909 ל-1914 טיפחו פרנץ מארק ואוגוסט מאקה ידידות אמיצה - הם ביקרו זה את זה, ציירו יחד, החליפו דעות וגם העניקו ציורים אחד לשני. מארק הוא המבוגר והבכיר מביניהם, ממקימי תנועת הפרש הכחול - תור הזהב של האקספרסיוניזם הגרמני. למאקה יד קלה יותר, רישומיו עדינים והוא נתן יותר משקל לנוף האנושי. שניהם נהרגו במלחמת העולם הראשונה: מאקה בתחילת המלחמה ב-1914 בעודו בן 27 בלבד, ומארק ב-1916 במסגרת שירותו כקצין. באופן אישי קשה לי לדמיין ציירים כלוחמים, אבל זו המציאות במלחמות כנראה.
מבין עבודותיו של מאקה חביב עליי במיוחד הפורטרט של אישתו היפה עטויה של לבן, מגיחה מאחורי וילון ובידה צלחת תפוחים. מבטה המתחמק מהצופה כמו צופן סוד. נדמה שיש משהו שהיא יודעת ואנחנו לא. ההיסטוריה מלמדת שלרוב ציורים מסוג זה מסגירים הריון בשלב מוקדם.
מארק היה חובב חיות מושבע והוא יצא לטבע לצייר חיות מסוגים שונים. הציור של הפרש הכחול, שנתן לקבוצה את שמה, לא נכלל בתערוכה אבל מובאת כאן גרסה אחרת לאותו נושא. "הפרה הצהובה" גם היא זכתה לתהילה כשהיא מתנערת בעוצמה. מארק ייחס חשיבות גדולה לצבעים ומבחינתו הכחול דימה יסוד גברי, אינטלקטואלי ושקול בעוד הצהוב ייצג ישות נשית וייצרית.
למרות העושר האקספרסיבי של הצבעים אין בתערוכה יצירות יוצאות דופן ולכן לא מדובר בתערוכת חובה.
אחת העבודות שהכי דיברה אליי היא דווקא מהתקופה המוקדמת של מארק בשם "כלבי רועים סיביריים". במציאות מדובר בכלב אחד, כלבו של מארק, אותו הוא צייר פעמיים. במבט ראשון נדמה כי מדובר בדובי קוטב ורק מבט שני מגלה את הפרטים. במיוחד אהבתי את השימוש בצבעוניות הפאסטלית שאינו מתקתק.
אהבתם? אשמח אם תסמנו ❤️ למטה ותשאירו תגובה.
אהבתם עוד יותר? תוכלו לשתף בקלות בפייסבוק בלחיצה על האייקון משמאל.
למשקיענים ממליצה גם על הספר את הסרט דווקא עוד לא יצא לי לראות)
מתחברת לתחושותייך לגבי "האישה בזהב" אפילו שאני ראיתי אותה רק בסרט (ואפילו לא ב- HD...)