לפני מספר שבועות פנתה אליי הבלוגרית המקסימה תמרית בהצעה לשיתוף פעולה לקראת פורים. מייד עברו בראשי כל מיני פוסטים על מסכות ותחפושות בתולדות האמנות, נושאים שנראו לי שחוקים ולעוסים מידי. אבל תמרית באה עם הברקה – אמנות איראנית עכשווית.
האם יש זמן טוב יותר מזה להפנות זרקור לאמנות האיראנית שנוצרת בימינו? הרי התרבות הפרסית/איראנית היא בעלת היסטוריה מפוארת ומגילת אסתר שזרה אותה במסורת היהודית לדורות. ובכל זאת, בארבעת העשורים האחרונים חומת ברזל מיתמרת בין הישראלים לאיראנים, וכל שאנחנו מצליחים לראות מבעדה הוא איומים גרעיניים, פנאטיות דתית ופוליטיקה אלימה.
ככל שקראתי יותר על הנושא גיליתי כי לאמנים האיראנים יש הרבה במשותף עם האמנים הישראלים – גם הם מנסים להביע עצמם ואת דעותיהם וחוויותיהם במנותק מהזהות הלאומית שלהם. גם הם מסומנים בעולם, שלא בטובתם, בדגל הלאום, ואינם מתקבלים כאמנים מן השורה.
רקע על האמנות האיראנית העכשווית והאמנים הגברים הבולטים בה אתם מוזמנים לקרוא אצל תמרית. בהשראת ושתי, הפמיניסטית המוצהרת הראשונה בכתבי היהדות, בחרתי להתמקד באמניות איראניות ולבדוק את מקומן בשוק האמנות באיראן.
פוליטיקה ונשים
למרות שלנו בישראל נראית איראן שחורה ואטומה ללא שינויים וניואנסים, המצב בשטח קצת שונה. עם עלייתו של חסן רוחאני לשלטון ב-2013 יש פתיחות רבה יותר בטהרן, והדבר כולל גם את תחום האמנות וגם את הייצוג הנשי. למרות שכל מה שמוצג במרחב הציבורי עובר בדיקה של הממשל, היום ניכרת הקלה בסטנדרטים הנוקשים. גם הרדיפה של נשים על חוסר צניעות פחתה משמעותית. מונה חושגבל, אוצרת איראנית שפועלת גם בלונדון, אומרת שלהבדיל מפקיסטן ואיחוד האמירויות, באיראן יש מסורת ארוכה של שחרור ועצמאות נשית ולכן הדברים עולים מלמטה אל פני השטח.
גם סצינת האמנות משגשגת: בטהרן פועלות היום כ-200 גלריות, חלקן בבעלות נשים, והן מציגות בעיקר אמנים מקומיים. לא תמצאו כאן כמובן עירום, שהרי זה מנוגד לחוק, אבל תמצאו לא מעט ביקורת פוליטית. לפי חושגבל, הצנזורה של האמנות הפלאסטית רכה יותר מזו שחלה על הקולנוע. "יש באמנות אוריינטלית צנזורה פנימית. זה לא קשור רק למהפכה האיסלאמית של 1979, זה קיים מאות שנים אחורה בשירה של רומי, של חפאז או סעדי, שהשתמשו רבות באלגוריות ומטפורות. אולי כך המזרחים רוצים להיות, להתחבא באחורי כיסוי, לא לדבר מפורשות, ואולי זה מה שגורם למערב להתעניין בהם, בגלל האמנות המעמיקה והמתוחכמת יותר שלהם".
שוק האמנות האיראנית
ואכן המערב נפתח בשנים האחרונות אל האמנות האיראנית וחל שינוי במגמה. לדוגמא, במכירות המוקדשות למזרח התיכון בבתי המכירות הגדולים סות'בי'ס וכריסטי'ס, יותר ממחצית מההכנסות הן של אמנות איראנית, ששוברת כל שנה שיאים. אגב, הבאים בתור הם המצרים, אולם הם נמצאים הרבה מתחת. (נחשו מי במזרח התיכון לא נכלל במכירות האלה? – ניחשתם נכון – ישראל! אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). עם זאת, בואו נצנן מעט את ההתלהבות – רבים מהרוכשים במכירות הללו הם גולים איראנים שמעוניינים לנכס לעצמם את תרבות עמם.
איך בכל זאת גורמים לעולם הרחב להכיר יותר את האמנות האיראנית? באמצעות תערוכות בגלריות ומוזיאונים. בלונדון נפתחה לפני כשנה גלריה בשם CAMA שמציגה באופן בלעדי אמנים איראנים, אולם יש בעיר גלריות נוספות בהן ניתן למצוא אמנים איראנים, כמו גלריה סופיה למשל. דווקא בניו יורק פחות בשלים לקבל אותם, ככל הנראה בגלל האקלים הפוליטי.
הכוכבות
בין האמניות הידועות ביותר ניתן למצוא את Bita Vakili שאומרת "באיראן חברה דינאמית וחיה, אם העין המערבית תסתכל על האמנות שלנו במקום על הפוליטיקה, יתקבל מבט אנושי יותר על המדינה שלי". ואקילי הציגה בתערוכות בכל העולם ועבודותיה מחזיקות בשיא המחירים עבור אמנית איראנית. היא עובדת במדיה מעורבת בקנה מידה גדול, אולם עבודותיה עמוסות פרטים, בהשפעת מסורת הציור המיניאטורי הפרסי. התערוכה האחרונה שהציגה בלונדון שמה במרכז את דמותו של העובר כמייצג טוהר ובה בעת עמידות והתפתחות.
עבודות הקליידוסקופ של Monir Farmanfarmaian שואבות גם הן ממסורת פרסית עתיקה – פסיפס מראות. התוצאה מסחררת, משפיעה על כל החושים. הקריירה שלה משתרעת על שישה עשורים, והגיעה לשיא כאשר לפני שנה נפתח באיראן מוזיאון המוקדש לעבודתה בלבד. היא האמנית הראשונה שזוכה לכבוד כזה במדינה. לא תמיד היתה יקירת הממסד – עם עליית המהפכנים האיסלמיסטים לשלטון מוניר גלתה וחיה שנים רבות בניו יורק בעת שרבות מעבודותיה הוחרמו ונהרסו בטהרן. רק ב-2004 הרהיבה עוז לשוב למולדתה ושם היא יוצרת באינטנסיביות בשנים האחרונות וזוכה להצלחה רבה.
כמי שלא הכירה את איראן שלפני המהפיכה, Morteza Pourhosseini עוסקת במעמד האישה דרך הפורטרטים שלה. להבדיל מאמניות איראניות מוכרות יותר שפועלות מחוץ לאיראן, דוגמן שירין נשאט, פורחוסייני לא משתמשת בחיג'אב כסמל הדיכוי הנשי, אולי כי זה מסוכן מידי ואולי כי זה קצת שחוק ומעייף. אצל פורחוסייני הפגיון, סמל השושלת הספבידית ששלטה בפרס בשנים 1501-1722, הוא זה שמאיים על האישה, וחוזר על עצמו בקומפוזיציות שונות.
הזווית האיראנית
נדמה שדווקא הצלמות האיראניות קוצרות הכי הרבה הצלחה בזירה הבינלאומית, כאשר המוכרת ביניהן היא שירין נשאט (Shirin Neshat), שכבר הזכרתי קודם. נשאט עוסוקת בנושאים של נשיות וקידמה, מקומה של האישה בחברה האיראנית ומציאות המלחמה דרך צילום ועבודות וידאו. צילומי הנשים שלה עם בורקות שעל גופן פסוקים בקליגרפיה מושלמת הפכו ממש לפוסטר של דיכוי הנשים באיראן. גם Shadi Ghadirian היא צלמת שעוסקת בדיוק באותם נושאים.
ההבדלים בין עבודתן של נשאט וגאדיריאן מעניינים במיוחד על רקע העובדה שנשאט עזבה את איראן בגיל 18 וחיה רוב חייה בניו יורק, בעוד גאדיריאן חיה ופועלת בטהרן. את הפער הסבירה לי ר', חברתי ללימודים בלונדון, איראנית בעצמה: "אני חושבת שאמנים שחיים באיראן נוטים ליצור עבודות שהן פחות אוריינטליסטיות בדימויים ובסגנון, כיוון שהם מכוונים לטעם של האיראנים המודרנים, בעוד אלה שחיים מחוץ למדינה מכוונים לטעם המערבי שמחפשים יותר את ההשפעות הסגנוניות של המזרח התיכון, שמתחברות גם עם הטעמים והאידאולוגיה המערביים".
לגבי מעמדן של האמניות באיראן היא טוענת כי הן אהודות ומקודמות במידה שווה לאמנים גברים, ומציינת את מוזיאון מוניר שנפתח לאחרונה בטהרן.
ביקשתי מר' לבחור את האמניות האיראניות החדשות והמעניינות שפועלות היום באיראן, בניסיון להבין את העתיד של האמנות האיראנית. לשמחתי היא הכירה לי כמה ממש מעניינות:
ביטה פאיאזי (Bita Fayyazi) היא מלכת המיצבים. לביאנלת הקרמיקה בטהרן יצרה 2000 מקקים (ג'וקים) מקרמיקה בגודל 15 ס"מ ומילאה בהם את החדר כשהם זורמים מהקירות ומציפים את הרצפה, עולים זה על זה. במקרה אחר יצרה כלבים מקרמיקה, אותם מידלה על בסיס גופותיהם של כלבים מתים מרחובות טהרן. לאות מחאה היא השיבה אותם לזירת הפשע והציבה אותם בחוצות העיר. לא פחות מזעזעת היא העבודה של תינוקות קרמיקה המונחים על מיטות מסמרים קטנות. פאיאזי חיה ויוצרת בטהרן אך מציגה גם בפריס, ונציה, ברלין ועוד.
האמנית Samira Alikhanzadeh עוסקת בשאלות של זהות ומציאות ביחס לעבר ולהווה. היא עושה זאת באמצעות תצלומי משפחה ישנים, בעיקר של נשים ומשחקת עם מוטיבים כמו השטיח הפרסי המסורתי. בחלק מהעבודות היא משלבת מראות, באופן שמכניס גם את הצופה אל תוך היצירה ויוצר רצף של עבר והווה. גם היא מתגוררת בטהרן. שתיים מיצירותיה נרכשו על ידי מוזיאון ה-LACMA בלוס אנג'לס.
ומה במחוזותינו?
בשלב זה אתם בטח כבר מוצפים בשמות זרים ושואלים איפה ואיך תוכלו גם אתם, להנות מעבודותיהן של אמניות איראניות? אז בנוסף לתערוכות שסקרה תמרית, לפני פחות משנה הוצגה בירושלים תערוכה פורצת גבולות של האמנית מורשין אללה-יארי בשיתוף עם האמן והחוקר והישראלי ד"ר ליאור זלמנסון. אללה-יארי עזבה את איראן ב-2007 ומתגוררת מאז בניו יורק, אבל כמובן לא יכולה להגיע לישראל. על כן, גופה נסרק כולו ומדפסת תלת מימדית שהוצבה בחלל התערוכה בירושלים הדפיסה אותו חלקים חלקים, כך שהרכיבו את דמותה השלמה והנכיחו אותה במקום שאין לה אפשרות להגיע אליו. יתרה מזאת, מבקרי התערוכה נקראו לקחת חלקים ולהצטלם איתם באתר בעל משמעות אישית או לאומית. באופן זה נוצרה לאללה-יארי מעין היסטוריה מקומית, בלי שהיתה כאן. העבודה מתכתבת עם גוף העבודות העיקרי של אללה-יארי שעוסק באלות מיתולוגיה פרסיות והייצוג שלהן בהווה.
פרוייקט אחר שלה שעשה הרבה כותרות הוא Material Speculation: ISIS במסגרתו היא העתיקה במדויק את כל הפסלים העתיקים שדאע"ש החריבו בנינווה וערים אחרות והעלתה את הקבצים לרשת באופן שיהיה נגיש לכל אחד להדפיס בעצמו עותק במדפסת תלת מימד.
השילוב של העבר, הפוליטיקה העכשווית והטכנולוגיה מרתק בעיניי. מה דעתכם?
את מי מהאמניות האלה הייתם רוצים לראות מציגה בישראל?
Komentáre