אוצרות טובה עושה נפלאות לאמנות ויכולה להפוך גם אמנות בינונית לתערוכה נהדרת. במקרה של All Too Human האוצרות הבינונית מפחיתה מחוויית התערוכה למרות שהאמנות בהחלט נהדרת. ודווקא בגלל זה זוהי חוויה מתסכלת, שהרי בידי האוצרים היו אמצעים כל כך טובים ובכל זאת נעשו כאן הרבה טעויות. ואולי זה דווקא מתאים, כי הרי אין דבר אנושי יותר מלטעות.
התערוכה, ששמה המלא הוא All Too Human: Bacon, Freud and a Century of Painting Life מוצגת בימים אלה בTate Britain (עד ה27 לאוגוסט 2018) ומהווה למעשה סקירה של הציור הפיגורטיבי הבריטי במאה השנים האחרונות, כאשר השיא שלה הוא בעיסוק בשני הטיטאנים של הציור הבריטי – פרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד. רק בשבילם שווה בהחלט ללכת לתערוכה.
לפני הכניסה לתערוכה עצמה מוצגים קטעי וידאו של ראיונות עם האמנים השונים המשתתפים בתערוכה, יחד עם מפת קיר גדולה של לונדון בה מצויינים כל הגלריות וסטודיות האמנים, באופן שגורם לצופה להתחבר למושג של הSchool of London. לאורך התערוכה עצמה האוצרות חלשה ולא נותנת נרטיב מספיק משכנע לכן אני אתרכז כאן ביצירות והאמנים עצמם.
כוכבו של פרנסיס בייקון דרך בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. הציורים שלו מראים באופן מאוד בולט את הכאוס בפניו עמדו מי שחזרו מהמלחמה והיו צריכים לשקם את חייהם. הקיום המסוכסך הזה נוכח מאוד בציוריו בעלי הצבעוניות האופיינית, הרקע האפל והתחושה המאיימת. למודלים שלו אין פנים אנושיות והעיוות נובע ספק מהתנועה, ספק מהכאב והחייתיות הפורצת.
מאהבו של בייקון, ג'ורג' דייר, היווה אחד הנושאים העיקריים ביצירתו של בייקון. מערכת היחסים הבעייתית ביניהם החלה כאשר דייר, מכור לסמים, נפל פנימה מתקרת הסטודיו של בייקון כאשר ניסה לפרוץ במטרה לגנוב. בייקון תפס אותו בשעת מעשה וביקש ממנו להישאר. לאורך השנים מערכת היחסים ביניהם ידעה עליות ומורדות (עם הרבה בגידות) עד שב1971, ערב רטרוספקטיבה גדולה שנערכה לבייקון בפריז, דייר נמצא מת בחדר המלון ממנת יתר של סמים ואלכוהול. בייקון התאבל עליו שנים וצייר אותו באובססיביות. בתערוכה מוצג הטריפטיך (פורמט אהוב במיוחד על בייקון) האחרון שצייר לזיכרו של ג'ורג' דייר, בו דמותו שותתת הדם של דייר במרכז נבלעת בחלל שחור, משני צידיו הוא נשמר על ידי שני ראשים (1974-1977).
גולת הכותרת בחדר של בייקון היא הפורטרייט של לוסיאן פרויד, כפי שצוייר על ידי בייקון ב1964 (חבל שלא הביאו בתערוכה גם את הדיוקן של בייקון כפי שצוייר על ידי פרויד). למרות 20 השנים שהפרידו ביניהם פרויד ובייקון היו קרובים. הם היו חברים, מתחרים ובסופו של דבר גם אויבים. דרכם האמנותית בוודאי היתה שונה, אולם הם יחד נשאו את הלפיד של הציור הפיגורטיבי בזמן שבו עיני רוב העולם היו נשואות לארצות הברית, שם התפתח האקספרסיוניזם האבסטרקטי. בייקון מציג את פרויד יושב מקופל בפינה חשוכה כאשר מעליו רק נורת חשמל חשופה, שיחד עם הספה הירוקה מהדהדת תחושת ניכור. פניו של פרויד מעוותים בצורה האופיינית לבייקון, אולם למרבה הפלא ניתן להכיר אותו.
לוסיאן פרויד, נכדו של ד"ר זיגמונד פרויד, הוא צייר מסורתי יותר מבחינת היחס שלו לפיגורטיביות. בתחילת דרכו הרבה פרויד לצייר את אישתו הראשונה קת'לין גרמן. הסגנון בתמונות אלה מאוד ריאליסטי וטומן בחובו מתח רב. במיוחד הדבר ניכר בתמונה בה קת'לין, דמותה ספק אישה ספק ילדה, אוחזת בחתול בצווארו ולא ברור מה עוצמת האחיזה ומבטה בוהה אל מחוץ לתמונה. אולי יש כאן משהו מתורתו של סבא...
בציור מאוחר ובשל יותר מופיעה קת'לין בתקופת ההריון שרועה על מזרן חשוף, לרגליה מתרפק כלב, שדה המלא חשוף בעוד היא מגוננת בידה על השני ומבטה בוהה בחלל באופן שמשרה בצופה תחושה של אי נוחות, הצצה לרגע אינטימי.
תקופה מוקדמת זו בקריירה של פרויד מזכירה לי צייר אחר, גם הוא מיוצג בתערוכה זו – סטנלי ספנסר. ספנסר נהג גם הוא לצייר את אישתו בעירום ומשהו בקווים ובפלטת הצבעים שלו מזכירה לי את פרויד. בעיניי הוא צייר שאינו מוערך מספיק.
פרויד הפך לצייר הפורטרטים המבוקש ביותר בחברה הבריטית. רבים הזמינו אותו לשהות באחוזתם למשך תקופת הציור כמו הדוכס והדוכסית מדבונשייר. אפילו את המלכה הוא צייר. הפורטרייטים שלו אינם מהמחמיאים ביותר אבל יש בהם עומק ייחודי.
שנות הבשרים של פרויד מיוצגות באופן המוצלח ביותר בדיוקנה של סו הישנה מ1996. פרויד אהב לצייר נשים גדולות, וסו היתה מהמודליסטיות האהובות עליו. הבשר החשוף, הטקסטורה שלו והאופן בו התיישבו יחד כל האיברים ריתקו את פרויד. הוא אמר: “As far as I am concerned the paint is the person. I want it to work for me just as flesh does”.
אמנים נוספים שמיוצגים בתערוכה ואהבתי במיוחד הם Kitaij וPaula Rego.
קיטאז' עסק רבות בהוויה של הפליטים היהודים. אלה הגיעו לבריטניה אחרי מלחמת העולם השניה וקיטאז' התרשם מאוד מתחושת הנרדפות שלהם, גם שנים אחרי שהתבססו במדינתם החדשה. קיטאז' עצמו היה מהגר - בן להורים יהודים ממוצא רוסי, אימו התחתנה בשנית עם פליט שואה מוינה, את שמו החליט לשאת. הוא הצטרף לצי הסוחר, למד בוינה ובסופו של דבר התיישב בלונדון. הוא רושם ביד קלה ומיומנת וציוריו בדרך כלל מלאי התרחשות. הצבעוניות החזקה מתנגשת פעמים רבות עם נושא הציור. בציור זה Cecil Court (The Refugees) קיטאז' מתאר את הסמטה בה נהג לבלות עם מוכרי הספרים המהגרים מאירופה. בקדמת הציור תיאר את עצמו. יש משהו בציור הזה שגורם לי לחשוב על שגאל.
פולה רגו היא ציירת בריטית שמציירת את חייה. בעלה, חולה MS עם ניוון שרירים מתקדם, מופיע כמעט בכל תמונה. באחת מהן היא מציירת את עצמה יושבת ועליה גופו המאובן של בעלה, במין פייטה מכמירת לב. בתמונה אחרת רגו מתארת את משפחתה עוזרת לבעלה להתלבש. הבעות הפנים של כל אחת מהדמויות מהווה קשת שלמה של רגשות אנושיים ברגע אינטימי זה: אהבה, טינה, כאב. הצבעוניות החמימה עומדת בניגוד לצל שמטילה דמותה של הילדה.
את התערוכה חותם חדר בו מיוצג חוד החנית של האמנות הבריטית, כולל זוכת פרס טרנר השנה, Lynette Yaidom-Boakye. אני שמחה לציין כי כל האמנים בחדר הזה היו נשים. אני חושבת שיש בזה אמירה מאוד חזקה, במיוחד ממוסד חשוב כמו הטייט. האהובה עליי ביניהן היא Jenny Saville המיוצגת בפורטרייט עצמי עצום מימדים, בו פניה החבולות שכובות על משטח מבריק בעוד עיניה בוהות בנו. בעיניי יש כאן סוג של סגירת מעגל כי סאוויל הושפעה מאוד מפרויד ונחשבת במובנים רבים לממשיכת דרכו (הצגת שני הכוכבים, בייקון ופרויד, והדרך בה השפיעו על הציור הבריטי בעשורים האחרונים היתה יכולה להוות נרטיב הרבה יותר משכנע לתערוכה).
אפשר לאמר שהתערוכה הזו היא אוסף של ציורים מצויינים של אמנים נהדרים עם אוצרות בינונית ולא מספקת שאינה משרתת כל נרטיב או אמירה. ובכל זאת, נהניתי לטוות לעצמי את הסיפור וכמובן מהאמנות עצמה.
אהבתם? הצטרפו אליי לסיורי אמנות מעמיקים ומרתקים.
אני ממשיכה ליהנות וללמוד.
כל כתבה היא פנינה.